fbpx

איך יהיה בנוי הפוסט הזה?

את הפוסט הזה אנהל כראיון עצמי מבויים – כלומר, כשיחה ביני ובין עצמי. 

אני אשאל את השאלות ואני גם אענה עליהן. בצורה זו אני מקווה להביא את הרבגוניות הפנימית הרבה ביותר החוצה אליכן, הקוראות.

מה תרצה להביא בפוסט הזה? 

מלבד הרבגוניות הנרטיבית שמתקיימת בתוכי, הייתי רוצה לשכנע את הקוראות והקוראים להירשם לסדנאות ולקורסים. בפוסט הזה יש לי מטרה שיווקית, ולמרות שחלק בי מתנגד לטקסטים שיווקיים – חלק אחר בי אומר: זה לא חייב להיות טקסט שיטחי, זה יכול להיות דווקא משהו עמוק ומעניין. בסופו של כל משפט שלי כאן יש, אם להשאיל דימוי מהזמר והמשורר מאיר אריאל, לינק לעמוד הרשמה. בחלק האחרון של הפוסט אומר עוד מילה או שתיים על הנושא הזה.

איפה מבחינתך התחילה הלמידה שהסתיימה (אם אפשר להגיד את זה ככה) ביוני 2020, עם סיום הקורס?

כן, קודם כל – אני באמת לא בטוח שמשהו הסתיים. אולי הכי נכון לומר שעברתי אבן דרך משמעותית בתהליך הלמידה הארוך הזה, שבו אני נמצא כבר 7 שנים (מאז 2013, כשייסדתי את דפ”י יחד עם קבוצה של חברות וחברים). באותן שנים מוקדמות, אם אני מאמץ את הזיכרון, כמעט כל מה שהיה לנו בדפ”י היה קבוצת למידה. קראנו מאמרים וכתבות על דיאלוג פתוח. באותה התקופה הכל היה יבש, לא ממשי, תיאורטי מאוד. הייתי הולך להרצות על דיאלוג פתוח בפני עשרות אנשים, בכל מיני מתנסים, ולא ידעתי בתכלס על מה אני מדבר.

מתי חווית בפעם הראשונה משהו שהעביר לך תחושה אחרת, ממשית יותר?

אני חושב שהסדנה המבואית הראשונה שדפ”י הביאה לארץ (ב-2018) הייתה ההתחלה של משהו אחר. עבורי כל החוויות מעורבבות – חלק מהן אני זוכר כאמרגן וכמנהל שותף (החל מ-2017 עבדתי יחד עם עו”ס סיוון בר און על דפ”י), וחלק כמי שמשתתף בפעילות עצמה. על כל פנים, בסדנה עם מיה קורטי ב-2018 התחלתי להבין עם מה אני מתעסק. החידוש היה בתירגול של מה שהפינים מכנים “רפלקציה”, שזה לדעתי דבר שונה מאוד מה”שיקוף” הפסיכודינמי, ויותר קרוב לטכניקות של הקשבה הדדית. פתאום הייתה לי הזדמנות להבין כמה מנוונים השרירים הדיאלוגיים שלי.

זה הפתיע אותך?

כן, בהחלט. לא הייתה לי מודעות לזה. גם הייתי רדום וגם לא ידעתי שאני רדום. מושגים כמו “דיאלוגיזם” או “פוליפוניה” נראו לי מאוד שטחיים. חשבתי: צריך לשמור על ריבוי קולות, אבל איך? צריך להיזהר לא להשליט קול אחד על כל השיחה, אבל למה? עבורי, הדברים התחילו לקבל נפח אמיתי רק בתחילת 2018. 

ומה קרה אחר כך?

התגלגלנו. נענו קדימה, בקושי, במאמץ. גייסנו כסף לקורס באמצעות קמפיין גיוס המונים. עשינו עוד סדנאות מבואיות – בבית החולים הפסיכיאטרי “מזור”, בהוד השרון; עם מתמודדים, עם מטפלות, עם כל מיני אנשים; וזה עיבה אצלי את ההבנה של הגישה. אולי בגלל שלאורך התקופה הזו, ובאמצעות השתתפות בסדנאות, יצא לי לתרגל את הטכניקה הרפלקטיבית עם כל מיני סוגי אנשים, שהגיעו מכל מיני מוסדות, שירותים, תפיסות עולם. בו-זמנית, הרגשתי תסכול עצום הולך וגדל בתוכי. לא באמת התקדמתי מעבר לבסיס. אולי אפשר להגיד שלא הייתי במיצוי של הבסיס, שאולי היה יותר נכון שאתעקב עליו, אבל היה לי רצון בלתי-מסופק גם להתפתח מעבר למה שלמדנו בסדנאות. 

וזה מה שנתן לך הקורס? אולי תוכל לספר מעט על החוויה שלך בתחילת הקורס?

ההתחלה של הקורס הייתה מאוד מייגעת. כמו שאמרתי, לאורך כל התקופה הזו חבשתי שני כובעים – של מנהל שותף בדפ”י ושל תלמיד בפעילויות שדפ”י אירגנה. הכפילות הזו הגיעה לשיא של עימות פנימי כשהקורס התחיל באמצע 2019. לקח לי לא מעט זמן כדי להירגע ולאפשר לעצמי להשתתף בקורס כתלמיד מין המניין. בשינוי הזה עזרו לי מאוד חברותיי לקורס, וכמובן שותפתי לארגון עו”ס סיוון בר און, שחלקו איתי את האחרויות בכל עניין שרק היה אפשר להתחלק בו. אחרי שעברתי את המשוכה הזו, צללתי לתוך תהליך הלמידה. כאן אני חייב לעצור ולהגיד שהיה לי קשה להיזכר בתקופה של תחילת הקורס, כי החודשים האחרונים מיסכו לחלוטין את הזיכרון. ההווה הקשה עליי לגשת לעבר.

ובכל זאת, מה אתה כן זוכר?

אני מסתכל על המחברת של הקורס, שבעיצת המורות (ריי ואיסולט) התחלתי לכתוב, ואני רואה כל מיני מונחים ורעיונות מונחים בתפזורת. הקורס היה מורכב משני “בלוקים” של 5 ימי למידה מרוכזת מהבוקר ועד הערב, יחד עם 9 מפגשי קהילה חודשיים. הבלוקים זכורים לי במיוחד מאותה תקופה. בבלוק הראשון עוד הייתי המום מכל התרגילים והחומר. המחברת שלי מאוד לא קריאה בשלב הזה, אין קשר בין משפט ומשפט, והרעיונות לא מפותחים – כל אחד מהם מקתיים באי בודד ונפרד מהרעיונות האחרים. פה ושם יש רגעים של הארה – אני מבין משהו גדול, כמו למשל – שרפלקציות פשוטות ו”בנאליות” משמעותיות יותר מרפלקציות ארוכות ומורכבות. בתקופה הזו גיליתי הרבה דברים שאומנם הולכים יד ביד עם האינטואיציה הטבעית שלי אבל סותרים כמה מהנורמות העיקריות של עולם הטיפול. אני זוכר שהבלוק הראשון של הלמידה היה אינטנסיבי בצורה בלתי רגילה. היה לי ממש נפילת מתח אחריו. 

והבלוק השני, איך הוא היה?

הבלוק השני, או שבוע הלמידה השני עם המורות, הגיע כמה חודשים אחרי הראשון. הגעתי אליו עם ראש אחר. בנקודה הזו כבר נפל לי האסימון שרוב הלמידה נעשית בתרגילים, עם שאר משתתפות הקורס, ולא מול המורות או מול עצמי, אז ביצעתי שינוי באוריינטציה שלי והקדשתי את המשאבים המנטליים והריגשיים שלי למרחב הבין-אישי. כמו בבלוק הראשון, הייתי מרוכז מאוד בתהליך הלמידה, אבל בחלקים אחרים שלו. גם בתרגולים הקטנים וגם בשיחות המובנות הרחבות, שבהן משתתפות כולן, התחלתי להבין דברים שהיו עמוקים ומשמעותיים עבורי. בעיקר, התחלתי לאסוף שאלות שינחו את ההתפתחות שלי בהמשך הקורס. רכשתי איזה רגישות מסויימת לגבי הכיוון הכללי שאליו אני רוצה לפנות בעבודה עם משפחות ורשתות חברתיות שנמצאות במשבר. כמה כיוונים נראו לי מאוד לא נכונים עכשיו, וכמה כיוונים אחרים סיקרנו אותי. למשל, הבנתי שזה אתגר גדול לא “לקחת צד” בפגישה דיאלוגית. למשל, הבנתי כמה חשוב לאותת ולהביע הערכה לאנשים שאיתם אני נמצא בדיאלוג. למשל, התגלתה לי המורכבות הגדולה של עבודה בזוג. ועוד אינספור עניינים כאלו צפו ועלו. זה אולי נשמע בנאלי ולא מרגש, אבל נראה לי שעבורי זה היה החלק הכי מרגש בכל התהליך.

מה בנוגע לימי הקהילה של הקורס, איך הייתה החוויה שם?

בהתחלה בלבול. אנחנו, התלמידים והתלמידות בקורס, הנחנו את הימים האלו בלי המורות. המורות העבירו לנו (לכולנו) את החומרים והלו”ז של הימים האלו, אבל בעצם, היינו צריכים ללמוד לבד. זה כשלעצמו היה שיעור חשוב שדרש הסתגלות. מעבר לזה, ימי הקהילה הכילו כמה מהרגעים הכי משמעותיים עבורי בכל הקורס. שוב ושוב חזרנו על אותם התרגילים, וכל פעם נושא אחר עמד במרכז התרגיל. אין תחליף ללמידה מונחת שעוברת דרך הניסיון הממשי. זה מה שלקחתי מימי השישי האלו, גם כשהם עברו לזום. הצלחתי לחדד דרכם כל מיני שאלות שעלו בי, גם בזמן ההתמחות. נשאתי את אותן תהיות מבלוק לבלוק, מהקורס אל ההתמחות, ולאט לאט הן התבהרו לי, לא נפתרו בהכרח.

מה היה המקום של ההתמחות (הסטאז’) בתוך כל התהליך הזה?

הסטאז’ הוא מעין “רכיב אקסטרה” של הקורס. כשבנינו את הקורס, אני וסיוון שקלנו יחד עם המורות אם לחייב את התלמידות לעבור סטאז’, ואחרי התלבטויות רבות החלטנו נגד. אני חושב שזו הייתה החלטה נבונה – בקורס היו כל מיני אנשים, חלקים מדופלמים יותר ופחות, מנוסים יותר ופחות, עצמאיים יותר ופחות. הגיוני שלא יתאים לכולם לערוך את ההתנסות המעשית הזו באותו הזמן. עבורי, בכל אופן, זו הייתה חוויה אדירה, והייתי לחלוטין בשל להיכנס אליה. אני אומר לחברותיי למקצוע (הקולגות שלי, עובדות סוציאליות כמוני) שרק דרך הסטאז’ של דיאלוג פתוח ישראל בעצם התחלתי לפתור את הדיסוננס שתמיד היה לי בין הערכים שלי ובין הפרקטיקה הטיפולית, שתמיד הכילה בעיניי מידה מסויימת של היררכיה מזיקה, של צימצום, השתקה, פטרונות. דיאלוג פתוח עזר לי מאוד בפתרון הסבך הזה. אבל, וחשוב לי לומר את זה, הסטאז’ לא רק פתר לי בעיות מקצועיות אלא הוא גם לקח את כל מה שלמדתי בקורס והכניס אותו לשפה האותנטית של החיים עצמם: הבנתי מה זה לשבת עם משפחה, הבנתי איך כל השאלות שעלו בי בזמן הקורס הן שאלות שמובילות לעוד שאלות, ועוד שאלות, ועוד שאלות. דרך העבודה עם 3 משפחות שונות, הבנתי את הניואנסים הדקים יותר של הליווי הדיאלוגי. זה איפשר לי להיות נוכח יותר, פעיל יותר, פולשני פחות, תקשורתי יותר, עצור פחות, חרד פחות. 

לסיכום, האם יש דברים נוספים שהיית לספר על החוויה הזו? דברים נוספים שעולים לך?

העמדה שלי היא אולי עמדה בעייתית, כי אני מדבר גם מתפקיד של עובד בדפ”י. אולי, עבור חלק מהקוראות, כל מה שאני אומר חשוד בטון שיווקי. שמחתי לראות בשיחות גדולות וגם אישיות עם בוגרות הקורס, שהלמידה בקורס הייתה משמעותית מאוד גם עבורן. זה אושש אצלי את החוויה הבסיסית שלי. עבורי, עכשיו, כשאני נמצא לקראת סיום הסטאז’, אני חושב שאני יכול לסכם את הקורס הזה כאחת מהחוויות המשמעותיות ביותר שעברתי במהלך הקריירה שלי כעובד סוציאלי, ואפילו כאחת מהחוויות הטרנספורמטיביות ביותר שלי כאדם. הרבה מהגישה חילחל אל תוך השפה היומיומית שלי. אני חושב במונחים של ריבוי קולות, של דיאלוגיות – זו הפכה להיות הפריזמה המרכזית ביותר של המחשבה שלי. בנוסף, זה משפיע על היחסים שלי משפחתי הגרעינית, עם החברים והחברות, בכתיבה הפוליטית שלי, ובעצם בהכל. הייתי ממליץ על זה בחום לכל אחד ואחת, לפי יכולתה הכלכלית והנפשית. 

להרשמה לסדנה המבואית הבאה, לחצו כאן.

להרשמה לקורס השנתי הבא, לחצו כאן.

איתי קנדר

איתי קנדר

ממייסדי דפ"י, עובד סוציאלי ויזם חברתי.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותכם גם לקרוא את המאמרים הבאים

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו