fbpx

פוסט זה ממשיך את הדיאלוג והחשיבה על המפגש שלי כפסיכואנליטיקאית עם דיאלוג פתוח. זוהי גישה שמדברת אלי, לא רק עקב יעילותה, אלא גם מפאת היותה מעוגנת בהתיחסות הומנית ומכלילה (בניגוד לעמדה היררכית מאבחנת ומדירה). אולם המרחב התיאורטי של דיאלוג פתוח פחות ברור לי מהעקרונות הטכניים והרקע הפילוסופי בגישה זו. לפיכך אני נעזרת במוכר לי מהחשיבה הפסיכואנליטית, מחפשת הקבלות וחיבורים, ומצליבה ניגודים.
דיאלוג פתוח מתקיים בדרך כלל ברשת חברתית – משפחה ואנשים נוספים רלבנטים. אנסה לפענח את המשמעויות האינטרה-פסיכיות של קיומו של דיאלוג פתוח ברשת החברתית עבור נפש המשתתפים בו. אתמקד היום באלמנט הפוליפוניה והרפלקציה כמרחבים למנטליזציה ולחשיבה. חשיבה, במובנים של ביון – כיכולת לעיבוד ולהכלה של חוויות בנפש.

פוליפוניה ורפלקציה הינם שני תהליכים שמטרתם לתמוך בדיאלוג:

פוליפוניה – מתן מקום להשמעת ריבוי קולות החברים ברשת, וריבוי הקולות של כל אדם בתוכו.

רפלקציה – במהלך השיח של המשפחה, אנשי הצוות עושים מעין פסק-זמן, ומשוחחים בינם לבין עצמם על מה ששמעו. זהו שיח קצר, שהמשפחה מוזמנת להאזין לו במידה שמעוניינת, ובסוף פסק הזמן להתייחס אליו, במידה שתרצה.

בהבנה שלי הפוליפוניה הינה ביטוי עמוק למרכיב ההקשבה, החלק הרצפטיבי בתהליך הטיפולי. לעומתו, רפלקציה הינה מהלך אקטיבי של התערבות, שלדעתי מתכתב עם אלמנט השיקוף והפירוש בתהליך הטיפולי. יש בו מורכבות מבנית מרתקת, שאתייחס אליה בהמשך.

ראשית אציין את ההשערות של דיאלוג פתוח ביחס למהותה של פסיכוזה:
אני מצטטת:
1. פסיכוזה איננה קיימת כקטגוריה
2. סימפטומים פסיכוטיים אינם סימפטומים של מחלה, אלא אסטרטגיה של הנפש שלנו בבואה לשרוד חוויות מוזרות.
3. התנהגות פסיכוטית ארוכת טווח/מתמשכת הינה כנראה בעיקר תוצאה של של טיפול כושל בשני היבטים – הטיפול מתחיל מאוחר מדי והבנה שגויה של הבעיה מביאה לתגובה מוטעית.

מתוך כך, העמדה הטיפולית אמורה ליצור מצע שבו הנפש תוכל לשרוד ולגבש את חוויותיה השוטפות באופן קומוניקטיבי – בין אם מדובר בחוויות מאיימות או מוזרות, ובין אם מדובר בחוויות שמסיבה כלשהי מציפות את הנפש בעוצמה מפרקת במשבר פסיכוטי.

מתוך ההנחות שצויינו, הגישה הדיאלוגית, מתייחסת לפסיכוזה כאל תופעה ה‘שייכת לחיים‘, המחזיקה בתוכה אלמנט אינפורמטיבי non-conscious. – לא לא-מודע, אלא לא נחשב unthought known בלשונו של בולאס, מתוך כך שלא התאפשרה מנטליזציה וגיבוש למילים. לפיכך איננו מדברים על לא-מודע שהודחק, אלא על אלמנטים טרום-מנטליים. אם נתרגם זאת ללשונו של ביון, נאמר שלפנינו אלמנטים בטא, שלא עברו התמרה. אם נחשוב ויניקוט, ניזכר בפחד מהתמוטטות כסמן להתמוטטות הנפש בעבר עקב מפגש עם חוויה, שלא ניתן היה לחוותה בנפש. הרגרסיה הטיפולית אמורה לאפשר לאדם לחוות חוויה זו בנוכחות המטפל.

הכלל המנחה להקשבה בדיאלוג פתוח מופנה להקשבה פוליפונית: ”הקשב היטב על מנת להבין – ולדאוג שכל הקולות ישמעו.“

הכלל המנחה לדיבור בטיפול פסיכואנליטי הינו האסוציאציות החופשיות, כלל המזמין את האדם לומר כל אשר עולה בדעתו, בלא לצנזר ובלא להירתע מאף קול שבתוכו, גם אם יראה לו בלתי חשוב. זוהי הזמנה לפוליפוניה וורטיקאלית, שבה האדם מאזין ביחד עם המטפל למגוון הקולות בתוכו, הידועים לו, ואלה שאינם ידועים לו. מתוך הדיבור והעמדה הלא-שיפוטית כלפי כל הקולות העולים, אמורה ההדחקה להתרופף, והמטופל יוכל לפגוש קול , רגש, פנטזיה או זיכרון שהדחיק ממודעותו – כמובן במידה שמדובר בסימפטום הנשען על הדחקה.

במהלך השנים החשיבה הפסיכואנליטית נעה מחיפוש ”בלשי“ אחר משמעות לא מודעת שמאחורי הדברים – להכלה – פוליפונית – הייתי אומרת – של המרחב הנפשי בכללותו, על הסתירות והקולות השונים שבתוכו. וכך אוגדן (השפה ואנליזה בתרגום חופשי): ”אנליטיקאים מנסים יותר ויותר להקשיב למשמעויות שנוצרות, …יש פחות דגש על המאמץ להתבונן ’מעבר‘ למה שהמטופל אומר, למשמעות הלא מודעת ’מתחת‘ לסיפור המודע.“ (אוגדן)
דה קורטינס, פסיכואנליטיקאית ארגנטינאית ביוניאנית מציינת את מעבר הדגש בטיפול פסיכואנליטי – (מתוך ההרצאה של נעמי בר (2019) )
“הבעיה של גדילה נפשית איננה עוד להפוך לא מודע למודע אלא לאפשר חיבור בין שכבות שונות. הרעיון של להיות במגע, בדיאלוג עם השכבות הפרימיטיביות, הבלתי מיוצגות, שונה מהפרספקטיבה של להתגבר על מה שפרימיטיבי. השכבות הפרימיטיביות מכילות פוטנציאלים לגדילה ביחד עם פוטנציאלים הרסניים שעלולים להביא לקטסטרופה. לביון נעשה ברור שקטיעה והמשכיות, נוכחות והיעדר, רווח והפסד, חיים ומוות, וכו’.הם בעצם צדדים שונים של אותה תופעה, והקושי להחזיק ניגודים במיינד, משקף את הקושי האנושי להחזיק סזורה יצירתית”. Pistiner De Cortinas 2009) ).
סזורה יצירתית היא האפשרות לשאת ניגודים במקביל, מבלי שמצבי הנפש השונים ידרשו הכרעה או חיבור של הסכמה ביניהם ” .… כאשר אי אפשר לשאת אותה הסזורה הופכת לספליט…(Sandler 2005).

היכולת להחזיק פוליפוניה וורטיקאלית מהווה בסיס לקיומו של מיינד אינטגרטיבי. הגישה של דיאלוג פתוח, הנותנת מקום שיוויוני לכלל הקולות בחדר מהווה תשתית לקיומו של מיינד המכיל מצבי נפש ניגודיים. תשתית זו מרחיבה את יכולת המנטאליזציה של כל השותפים בשיח. לא מדובר ב‘טיפול’ בפציינט המזוהה, אלא בהרחבת היכולת למנטאליזציה של כלל השותפים בשיח. כולם נדרשים להיות במגע עם מצבי מיינד שונים המחזיקים יותר מאמת אחת בו זמנית. מכאן גם הקושי, וגם הפוטנציאל המרפא בשיח זה.
אחד הדברים המעניינים בגישת הדיאלוג הפתוח היא, שמוקד העניין הוא להבטיח את הדיאלוג. למרות שמניחים שביטויים כמו הלוצינציות ודלוזיות מחזיקים בתוכם אלמנטים מחוויות חיים אמיתיות -טראומטיות ברובן, הרי שמטרת הדיאלוג איננה ממוקדת בהכרח בפיענוח אירועים אלה. אני אומרת דברים אלה בהסתייגות מסויימת, הנובעת מהכרתי המוגבלת את הגישה. וכן שבדיווחים רבים אודותיה יש התייחסות לאירועים טראומטיים שמקבלים ביטוי קומוניקטיבי. למרות זאת, הדגש איננו על רגעים אלה כמומנט מכונן בהחלמה. הדגש הוא על כוחו המרפא של הדיאלוג ברשת החברתית וביכולת להשתייך אלה. אמירה, שכל עוד מתקיים דיאלוג, תהליכי חיים והחלמה אפשריים. באסוציאציה ויניקוטיאינית אומר, שכל עוד האדם יכול לשחק, יוכל למצוא את עצמיותו ואת בריאותו.

אולי לא סתם נזכרתי בויניקוט. שהרי אחד האתגרים בשיח עם אנשים במשבר פסיכוטי הינו כיצד לייצר שיח או אינטראקציה שמקיימת מרחב ביניים ולא מציאות חמורה ולעומתית, שבה מתקיים שיח בין תפיסות עולם מנוגדות שאחת שואפת להכריע את חברתה. (ג‘יובאצ’יני). רק מתוך שיח שמקיים מרחב ביניים תתכן היווצרות משמעות סובייקטיבית שמאפשרת נקודות מבט שונות, ויחסיות של תפיסה, הנשענת על קיומם של פרדוכסים, בהם מציאות ועמדות אינם מאותגרת בצורה חמורה. נזכיר את משפטו של ויניקוט אודות אובייקט המעבר, אותו דובי מפורסם, שלעולם אין לשאול אם הוא שייך לעולם האובייטקיבי או הסובייקטיבי.

”על אובייקט המעבר אפשר לומר, שהוא עניין של הסכמה ביננו ובין התינוק שלעולם לא נשאל את השאלה: ’האם בראת אותו בעצמך, או שהוא הוצג לפניך מבחוץ? הדבר החשוב הוא שאין מצפים לכל החלטה בעניין זה. אל לה לשאלה להיות מנוסחת כלל“. עמ‘ 45

הטכניקה של דיבור עם אנשים במשבר פסיכוטי כרוכה ביכולת לייצר שיח המכבד מציאויות ותפיסות שונות ואף סותרות, מבלי להידרש להכרעה או לעימות. זהו אתגר לא פשוט, מאחר שבמצבי משבר או קיצוניות של רגש, אנשים נוטים להפעיל עלינו לחץ להתמזג עם עמדותיהם ומחשבותיהם – או להתנגד להם חזיתית. רבות נכתב על אלמנט קריסת הסימבולי בשיח הפסיכוטי, והקושי לקיים שיח במרחב ביניים. מושגים כמו SYMBOLIC EQUATION של חנה סגל, המדגישה את האופי הקונקרטי של החשיבה של אדם הנתון לפסיכוזה, SYMBOLIC REALIZATION של סשיה, שבו היא משתמשת באלמנט קונקרטי-סימבולי כשפה טיפולית. (היא מניחה פרוסות תפוח על השד שלה, ומגישה אותו למטופל, לא ממש חלב, ולא ממש אוכל, ובכל זאת מזון טיפוטלי העובר מהמטפל למטופל. ) הניסיון במציאת תווך שבו הסימבול יהיה ארוג בחומריות המציאות נתפס כאחת הדרכים לשיח עם פוטנציאל למשמעות. הימנעות עקרונית מכפיית עמדה או החלטה חד צדדית על איש מהנוכחים, והבטחת זכותו של כל קול להישמע יוצרת מטריצה אנטי-פסיכוטית במהותה, בה באופן פרדוכסאלי יש מקום מכבד גם לביטויים פסיכוטיים.

הכלי המרכזי של המטפל המאפשר מקום לפוליפוניה בתהליך זה הוא הקשבתו, ויש לומר שהקשבה איננה המחשבות שעוברות לנו בראש, אלא עמדה רגשית של אופן נוכחות. הקשבה עמוקה לרבדים שונים – אם נרצה, אותו רברי, שבו המטפל שקוע בהקשבה, שאיננה רק לתוכן או למשמעות, אלא מהווה השתקעות מלאה של המטפל בזרם התודעה והרגש של המטופל. הקשבה זו מלווה באי וודאות, היעדר משמעות בחלק ניכר מהזמן, וכל מטרתה, לאפשר את החיבור עם הווית המטופל וקידום המשך השיח. וכך אוגדן:

”החוויה של רברי, נכנסים ויוצאים ממנה בבלי דעת, ומלווה בדרך כלל בתחושה של היות מעורער, ולא של הגעה להבנה. . תחושה רגשית של התערערות רגשית הינה מרכיב מהותי, שבו המטפל נהיה במגע עם מה שקורה ברמה לא מודעת. ’רברי הינו מצפן רגשי מהותי שאני נשען עליו, אבל מצפן שאינני יכול לקראו בבהירות“

על אף ההבדלים בין שיח דיאלוגי עם רשת חברתית לבין שיח אנליטי של מטפל הקשוב למטופל שעל הספה, נדמה שאלמנט ההקשבה שאוגדן מתאר קרוב מאוד לעקרון הדיאלוגי שבו הכלת אי הוודאות, השתתפות בזרימה והצבת המשך הדיאלוג מהווה את המטרה המרכזית של המפגש.

ניסיתי לחשוב על סיטואציה טיפולית מוכרת שמתוכה ניתן יהיה לחשוב ביחד על מושגים אלה גם בהקשר של שיח מרובה משתתפים. בחרתי בעבודה קבוצתית, ברוח הגותו של פוקס, פסיכואנליטיקאי קבוצתי, המדגיש את הכוח המרפא הפוטנציאלי המתקיים בקבוצה. לדבריו הקבוצה היא רשת [מטריצה] מנטאלית המהווה ביטוי לחיי הנפש של היחיד. כל המשתתפים יוצרים מטריצה זו ומשתייכים אליה. בקבוצה תהליכי פנים וחוץ אינם מובחנים בחדות, מאחר שקולות שונים של אנשים בה מבטאים פוטנציאלית קולות שונים בעולמו של היחיד. כלומר הפוליפוניה ההוריזונטאלית מבטאת ומאפשרת פוליפוניה וורטיקאלית, ולהיפך. פוקס סבר שלמשפחה, או לקבוצה הטבעית פוטנציאל טיפולי גדול, אולם הוא חשש מעוצמת הקונפליקטים שיכבידו על התהליך הטיפולי. לכן העדיף טיפול בקבוצת זרים.
ברצוני לפנות לאלמנט הרפלקציה בדיאלוג פתוח ולחשיבה אודותיו כערוץ של פירוש.

האם הפיענוח ”הבלשי“ מאבד מחשיבותו לנוכח הדגש על הזרימה הדיאלוגית? ואם לא, מהם האלמנטים בדיאלוג פתוח התומכים בניסיונות הפיענוח? על אף הדגש בדיאלוג פתוח על כך שהמטרה של השיח הינה לקדם את השיח עצמו, הרי שגם בדיאלוג פתוח מתארים אפשרות של דיבור על חוויות ורסיסי חוויות שלפני כן לא ניתן היה לחשוב או להביע (כמו התיחסות לאירועים טראומטיים שונים וכד‘).

להבנתי, הרפלקציה היא ערוץ הפרשנות, ערוץ מסקרן, מותאם לעדינות הנדרשת לפירוש במשבר פסיכוטי.

אלמנט הפירוש בעבודה טיפולית עם אנשים במשבר פסיכוטי הינו נושא מורכב ושנוי במחלוקת, מאחר שהפירוש מהווה צעד מערער משמעות הנשען על יכולת מנטאלית לעיבוד ועיכול. קיימת שאלה כיצד לשלב אלמנט חדש בשיח, מבלי שזה יערער את המטופל, את אפשרות השיח או את האמון במטפל. בצד האלמנטים הטכניים, יש לתת את הדעת לעמדה הרגשית של המטפל החיונית ליצירת שיח בטוח ופותח.

ביון, בהתייחסו לאלמנט הפירוש אצל מטופל גבולי או פסיכוטי מדגיש את חיוניות ההכלה של החומרים בנבכי נפשו של המטפל, וכך הוא כותב:

“אני לא חושב שפציינט כזה (גבולי או פסיכוטי) יקבל אי פעם פירוש, לא חשוב כמה הוא נכון, אם לא יחוש שהאנליטיקאי עבר דרך משבר אמוציונאלי כחלק מהאקט של נתינת הפרוש. (1992 p 210)

באלינט בהתייחסו לעמדת המטפל באזור השבר הבסיסי מדגיש, ממש כמו בדיאלוג פתוח, את אלמנט השיוויוניות ביחסים:

”ככל שהאנליטיקאי מצמצם את הפער בינו לבין המטופל, וככל שהוא נתפס בעיניו כאדם רגיל שאינו מבליט את נוכחותו, כן גדלים הסיכויים לרגרסיה מן הסוג השפיר.” [באלינט עמ‘ 193]

היכולת לומר מחשבה אודות דבריו של המטופל, נשענת על חיבור אמפתי, שבו המטפל איננו ניצב ’מעל‘ המטופל עם הבנותיו, אלא כמו עובר מתוכו אלמנטים מהשבר של המטופל ומשם מגבש מחשבה טנטטיבית, פירוש.
זהו בעיני החיבור לשיח הרפלקטיבי, כמבנה המאפשר הקשבה לא מאויימת על תוכן הנאמר, נוחות של דחיית הנאמר, ועם זאת מרחב למטפל להשמיע אלמנטים חדשים לתוך השיח.

מהי הרפלקציה בדיאלוג פתוח?

במפגש הטיפולי בד“פ נפגשים שנים או שלושה אנשי צוות עם המשפחה ו/או אנשים נוספים רלבנטיים. במהלך המפגש, אנשי הצוות מבקשים לעתים ’פסק זמן‘ מהמשפחה, לצורך דיון וחשיבה שביניהם. זוהי הרפלקציה. אנשי הצוות פונים אחד אל השני ומשוחחים ביניהם על מה ששמעו. לאזני כולם מתקיים מעין דיון צוות על המשפחה בגוף שלישי, ולא אל המשפחה בפנייה ישירה. בסיום הרפלקציה המשפחה יכולה להתייחס, להסכים או להתנגד או פשוט להתעלם מהנאמר ולהמשיך בשיח שלה. מדובר באינטראקציות קצרות, על מנת לאפשר את עיכולן בזרם השיח הכללי. צניעותן של ההתערבויות מכוונת את המטפלים להישאר קרובים לחוויה ולכאן-ועכשיו. אולם אין לטעות – מדובר בפתיחת מרחב לחשיבה נוספת בשיח, ולאפשרות להשמעת קולות ורעיונות נוספים.

השיח הרפלקטיבי מקיים מבנה טריאדי שבו מתאפשר מרחב ופרספקטיבה. מה כוחו של מבנה זה, ומדוע יש בו פוטנציאל שונה מדיבור ישיר אל חברי המשפחה?

גריפית בעקבות אנדרסן מנתח את השוני בין הקשבה לשיח רפלקטיבי לבין הקשבה לדיבור המופנה ישירות אל עצמך. בעוד שבשיח ישיר, מבטו של האחר מופנה אליך, ומזין אלמנטים של שליטה, יחסי כוח והיעדר ביטחון, הרי שבהקשבה לשיח אודותיך אלמנטים אלה פחות בולטים, ונותנים מקום להקשבה פחות מתגוננת. לפיכך תהליכי התגוננות מודעים ושאינם מודעים רפויים יותר, ומעודדים מצב הדומה ל-UNINTEGRATEDNESS ויניקוטיאני, או להקשבה פתוחה. יש להיזהר משנה זהירות מפני ניצול מרחב זה לסוגסטיות פרשניות מניפולטיביות, העלולות להגביר את החשדנות והפגיעות המתלווה ממילא לאנשים במשבר.

עם זאת, אין להתעלם מכך, שתהליך הרפלקציה מהווה הזדמנות של אנשי הצוות לומר משהו מעבר למה שנאמר, להביע את מחשבתם. זה המקום בו חברי המשפחה שומעים מחשבות על – על מה שאמרו, על מה שקורה. לפיכך אני רואה באלמנט זה את המקבילה לתהליך הפרשני בטיפול קלאסי. מקבילה עדינה ומעניינת מבחינה מבנית, שמטרתה לפתוח את השיח ואת הלב לאלמנטים מושתקים ופחות מודעים.

גריפית מתאר כיצד שיח רלפקטיבי בנוכחות המשפחה הביא לשינוי בסימפטום גופני חריף, מסכן חיים אצל ילד. מאחר שלא היה כל חידוש ברפלקציה ביחס לנאמר לפני כן, תהה הצוות מה הביא לשינוי. כשנשאל הילד עצמו, הוא השיב ” כששמעתי את הרופא אומר לפסיכולוג שהתגובות הפיזיולוגיות שלי מקורן רגשי, הרגשתי לראשונה שהוא באמת מאמין בכך“. למרות שהילד שמע לפני כן דברים אלה ישירות מפי הרופא – ואף הסכים להם, הרי שגופו יכול היה לשמוע ולקבל ברגיעה דברים אלה, דווקא מעמדה של הקשבה לרפלקציה.

מה המיוחד במצב של הקשבה לרפלקציה? מצב של הקשבה לרפלקציה הינו מצב משולש – שניים מדברים, והאחד מקשיב – מעבר לדלת, הייתי מוסיפה. אם להתפרע בחשיבה פסיכואנליטית אומר שהרפלקציה היא היפוך חיובי של הסצינה הראשונית. הסצינה הראשונית מאופיינת בהקשבה והתבוננות של הילד על הוריו המקיימים יחסי מין, כשהוא מודר. לדעת פרויד, סצינה זו מתפרשת כסצינה אלימה של האב כלפי האם. הריגוש המיני והבלבול מציפים את נפשו של הילד, שאיננה יכולה להכיל מצב עניינים זה. כמו אירוע טראומטי, סצינה זו נחרטת עמוק בנפשו של הילד ומהווה בסיס לשיבוצם של רסיסי חוויות, מחשבות וחרדות עתידיות. המבנה של רפלקציה כמו מהדהד את הסצינה הראשונית עם הכנסת אלמנטים מרפאים: מתקיימים יחסים – דו-שיח בין ה“הורים“, ו- ”הילד“ מציץ – ברשות, יש להוסף. כל אלה מגבירים אולי את הרצפטיביות של המקשיב. מעבר לביטחון שמאפשרת הקשבה ללא ציפייה לתגובה, אני משערת שסקרנות ממלאת אף היא תפקיד בהקשבה פתוחה ותאוותנית. במבט יומיומי יותר – מי איננו אוהב להקשיב למה שנאמר אודותיו, מה ”באמת“ חושבים עליו. אם נחזור לפרדיגמה הורה-ילד – ילד המקשיב להוריו משוחחים אודותיו בהערכה ובמחשבה – חווה חוויה של זולתעצמי הרואה אותו, מתקף את קיומו. זוהי שיחה שמעידה על חשיבותו עבורם, על היותו יקר וראוי לחשיבה. אולי גם משום כך, תכני הרפלקציה קרובים לחוויה ומדגישים אלמנטים חיוביים ומחזקים – כמהלך מגבש עצמי של השומע. במקום ההדרה שבסצינה הראשונית, והעניין של ההורים אחד בשני, כשהילד איננו קיים עבורם, ה“ילד“ מגלה שהוא במרכז עניינם, שיחסיהם שונים ופוליפונים, ולא מסרסים ואלימים. מתקיים אלמנט של חושב בחדר שאיננו מאיים על המשתתפים, אלא להיפך – מבטא הערכה כלפיהם ומתקף את עצמיותם, ותורם לפיענוח האניגמה שמטרידה את המשתתפים.
בהמשך להתבוננות מבנית זו ברצוני להתייחס לרפלקציה לא רק כאל טכניקת התערבות, אלא כפונקצייה – פונקציית חשיבה והתמרה, פונקציית אלפא, שמעצם נוכחותה המבנית מקיימת וממנפת את האפשרות לחשיבה והתמרה בחדר. פונקצייה זו מתקיימת גם כשהרפלקצייה נעשית ללא מילים, ורק המבנה של אנשי צוות החושבים ביניהם נוכח. בדוגמא הבאה נראה שמנחות הקבוצה לא אומרות דבר, ורק מחליפות מבטים. החלפת מבטים זו מהווה עדות לקיומו של מרחב חשיבה בין המנחות, ו‘מתדלקת’ יכולת מנטליזציה וחשיבה לכולם – למנחות הנרגעות, ולחברי הקבוצה החשים בקיומה של פונקציית חושב. הדובר נהיה ער לכך שחושבים על דבריו. מתוך כך גם הוא חושב עליהם. חברי הקבוצה המקשיבים עדים לקיומו של ”חושב בחדר“, ומתוך כך יכולת ההכלה וההקשבה שלהם מתרחבת גם היא.

אולי אינטראקציה זו ממחישה שוב, עד כמה תהליך דיאלוגי, כשהוא מתאפשר מביא לידי ביטוי את הפוטנציאל היחודי של חברי קבוצה לקרבה ולריפוי ועד כמה הוא מעוגן עמוק בשוויון האנושי ובאפשרות החיבור בין חברי קבוצה חברתית/משפחתית. כולל המנחים – שהרי כולנו נתונים לתהפוכות החיים הפוגשות אותנו חדשות לבקרים, וזקוקים לקול חם שיזכיר לנו שאנחנו לא לבד, או כפי שנאמר ”זה לא רק אליך, זה לכולם“.

ביבליוגרפיה

באלינט, מ. (1968). השבר הבסיסי. עם-עובד, 2006

ביון, ו.ד. (1967). במחשבה שנייה. תולעת ספרים 2003.

בר, נ. (2019). אדם נופל לתוך עצמי. הרהורים על ’שינוי קטסטרופאלי‘ וסזורה‘. הרצאה במכון הפסיכואנליטי
הישראלי.

ויניקוט, ד. (1963) פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1971). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. (1953). בתוך: משחק ומציאות. עם עובד:

תל-אביב. (2005)

Bollas, C. (1987)The Shadow of the Object: Psychoanalysis of the Unthought Known. Free association Books.London

Giovacchini, P. L. (1997). The impact of Delusion and the Delusion of Impact, a Counter-transference Dilemma. Contemporary Psychoanalysis. 13: 429-441.

Griffith, J.L., Griffith, M.E. (1992), Speaking the Unspeakable: Use of the reflecting Posi-tion in Therapies for Somatic Syndroms. Fam. Syst. Med. Vol. 10, Spring.

Laplanche, J., Pontalis, J.B. (1983). The Language of Psychoanalysis. Hogarth Press: Lon-don.

Ogden, T. (1997). Reverie and Interpretation. Aronson Books: London.

Segal, H. (1978). On Symbolism. Int. J. Psycho-Anal., 59:315-319

Sechehaye, M.A. (1956). The Transference in Symbolic Realization1. Int. J. Psycho-Anal., 37:270-277

Seikkula, J. & Arnkil, TE (2014): Open dialogues and anticipations. Respecting Otherness in the present moment. Helsinki: THL

אורנה ווסרמן

אורנה ווסרמן

פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל ומורה מן החוץ בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. אורנה תרגמה את היומן הקליני של שנדור פרנצי, שיצא לאור בעברית ב-2014.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותכם גם לקרוא את המאמרים הבאים