fbpx

מוניקה לואווסון כתבה מאמר על החיבור המתבקש בין הגותו של הפסיכיאטר הסקוטי רונלד דויד לאינג ובין רנסנס הסיוע הדיאלוגי של השנים האחרונות.

איך בכלל אפשר לטעון שספרים ומאמרים שנכתבו לפני כ-60 שנה (בשנות ה-60 של המאה הקודמת) מתחברים לתנועה עכשווית עולמית, שבכלל לא מונה את לאינג כאחד מהשראותיה?

רונלד לאינג בביתו

ובכל זאת, לדעתי בלתי ניתן להכחיש את החיבור. ייתכן שכך כדאי להתחיל ולחשוב על התעלומה: לאינג השאיר קצוות פרומים בתורתו שמעולם לא נאספו ונארגו, אלא הזינו שאלות שהמשיכו להיות רלוונטיות במשך עשרות שונים. הן התגלגלו עד שנמצאו להן – לא תשובות, אלא שאלות הממשיכות אותן. מאז ועד היום הכל התנהל במין רציפות דיאלוגית מקוטעת אך מקסימה.

לאינג –

לאינג תופש את הפסיכוזה כסוג יחודי של יחס בין האדם לעולם. במרבית ספריו הוא מנסה לנתח את החוויות הפסיכוטיות כפי שהן מתקיימות בתוך ההקשר הכרונולוגי-סביבתי שלהן: גם בצורה שבה הן משתבצות בתוך הביוגרפיה החיה של האדם וגם בצורה שבה הן מרושתות בתוך מארג הקשרים הבין-אישיים שלו. מסקנתו מהתבוננות בחוויות פסיכוטיות רבות, כפי שהוא מנסח אותה בספרו “האני החצוי”, היא שהאדם הסכיזואידי הוא אדם שפוצל לשניים – לחלק פנימי ולחלק חיצוני. החלק החיצוני מתקשר עם העולם. החלק הפנימי מתקשר רק עם עצמו.

איך מאחים את הקשר בין העולמות? איך בונים גשרים שפתיים של משמעות בין האדם לזולתו?

לאינג היה פסימי בנוגע לאפשרות הזו. ברוב הכתבים שלו, ישנה פסימיות גלויה לגבי היכולת של החברה או המשפחה לתקן את מה שהוא תפס בתור העיוות שהעולם נטע בתוך האדם. ואם זאת, כפי שמציינת לואווסון, ישנם גם חלקים בהם לאינג מבטא אופטימיות זהירה לגבי האפשרות החיובית הזו – של סוג של דיאלוג המשקם ומחבר בין האדם ובין סביבתו. סוג הדיאלוג הזה יוכל למוסס את המחיצה בין שני חלקי האדם המשוסע שלאינג מתאר בספריו.

דיאלוג פתוח –

בכל כתביו – בכל ספריו ובכל מאמריו – לאינג לא מתווה שום דרך טיפולית. למעשה, הוא מעולם לא נתן איזו משנה טיפולית סדורה שעל פיה אפשר לעבוד. לואווסון מציעה את האפשרות, שהדיאלוג הפתוח הוא בעצם מודל טיפולי שמתממשק בצורה טבעית עם הרעיונות שניסח לאינג. ראשית כל, גם הדיאלוג הפתוח רואה את הפסיכוזה כצורת תקשורת בין אנשים, צורה שעוברת שינויים מרחיקי לכת בתוך הדיאלוג המשפחתי והחברתי. שנית, האופנים שבהם הדיאלוג הפתוח כגישה הפועלת לפירוק היררכיות (החל בהיררכיה הסמויה, שלאינג לא ראה בעין טובה, בין המטפל והמטופל) מתקשרת בקלות אל הרעיונות האנטי-סמכותניים של לאינג. שלישית, בפוליפוניה (ריבוי הקולות) והדיאלוגיזם שהדיאלוג הפתוח מקדם, יש מעין תשובה למצב הסכיזואידי של פיצול בין שני חלקי ה”אני” שלאינג מתאר בפרוטרוט ב”אני החצוי”. הפילוסופיה של הדיאלוג הפתוח, כשמזקקים ומצמצמים אותה לבסיס המוחלט שלה, אומרת דבר פשוט ומעניין:
משמעות נוצרת בין בני ובנות אדם – לא בתוכם (כתהליך פנים נפשי) או מחוץ להם (כאמת אובייקטיבית), אלא בדיאלוג ביניהם.

במובן מסויים, האמיתה הבסיסית הזו היא הנוגדן הטוב ביותר לפיצול הסכיזואידי שתיאר לאינג.

כפי שמראים מחקרים, גישת הדיאלוג הפתוח נוחלת הצלחה כבירה ואולי חסרת תקדים, במקרים של מה שמכונה בשפה האיבחונית – “פסיכוזה ראשונה”. אם מקבלים את תפישתו של לאינג לגבי מבנה האישיות הסכיזואידי וההתפחות הפסיכוטית, יש מקום לתהות ולחקור כיצד שיח פתוח, שאינו מובנה, נטול אלמנטיים כוחניים, שיוויוני ומכבד – מייצר בו-זמנית גשרים שפתיים בין האדם וזולתו, אך גם בין חלקיו השונים של האדם, החוץ והפנים. כלומר, אם אנחנו מקבלים את רעיונותיו של לאינג שהפסיכוזה נולדת בעולם בו חיץ עבה מפריד בין פניו של האדם ובין פנימיותו – אזי אנחנו צריכים לשאול, איך החיץ הזה מתפורר ואבניו חוזרים אל הקרקע הנפשית? 

ייתכן שהמחקר שדרוש לנו כדי להדביק את שתי חלקי הפאזל הזה (משנתו ה”פסיכופתולוגית” של לאינג והזרם הדיאלוגי בברה”ן) הוא מחקר פנומנולוגי, מחקר שפונה אל המטופלים בגישה הדיאלוגית ומנסה להבין, מה התהליך שהם עברו במילותיהם. ייתכן שלשם הולך המחקר, התיאוריה ואולי אפילו הפרקטיקה.

איתי קנדר

איתי קנדר

ממייסדי דפ"י, עובד סוציאלי ויזם חברתי.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותכם גם לקרוא את המאמרים הבאים

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו