fbpx

הקורס השנתי של דפ”י במחזור הראשון שלו הסתיים ביוני האחרון. כבר החל מחודש אפריל 2020, התארגנות חלוצית-התנדבותית של חלק מבוגרות הקורס החלה במה שנקרא “הרשת הדיאלוגית”, מסגרת סטאז’ לבוגרות הקורס (שאולי בהמשך תהפוך לארגון ממשי שנותן שירות). בשורה התחתונה, כיום (בספטמבר 2020) ישנן כ-20 משפחות שמקבלות שירות דיאלוגי בישראל. הראיון המובא הוא עם שתיים מבוגרות הקורס אשר עובדות יחד כצוות, ובנקודת הזמן של הראיון, עם 2 משפחות.

אם יש לכם-ן עניין לשמוע על דיאלוג פתוח מנקודת המבט של נותנות השירות, ממקור חווייתי ואישי, שמתכתב עם התיאוריה, הראיון הזה בשבילכם. לאורך הראיון יעלו מושגים מתוך הפרקטיקה הדיאלוגית כמו “דיאלוגיזם” (או בשפה חוויתית: “כמה אני דיאלוגית”), “פוליפוניה” (או: “ריבוי קולות”) ו”רפקלציה” (הרגע הזה במפגש דיאלוגי בו הצוות מתייעץ/מחליף חוויות/רעיונות/מהדהד בינו לבינו – בגוף שלישי את מה ששמע בקטע השיחה האחרון מהמשפחה). יתכן שהנושא של “סבילות לאי וודאות” יעלה גם הוא. בכל מני דרכים. לאורך הקריאה אולי ארחיב מעט על המושגים האלה – במפגש המרתק שבין החוויה של אירנה ובת לבין התאוריה של ד”פ. כשארחיב על מושג מסויים זה יסומן בכוכבית כפולה, ככה: “**“.

תמונה של עו"ס סיוון בר און

לפני שנתחיל – ההתמקמות שלי ככותבת ומראיינת בראיון הזה היתה כצלע שלישית משתתפת. בכך, כאשר דברים שנאמרו על ידי המרואיינות נגעו בי, שיתפתי בכך. לא רק שאלתי שאלות בראיון הזה, קצת כמו בפגישה דיאלוגית – הוא נגע בי והדהד דברים, ששיתפתי בשאיפה לשקיפות מירבית – בזמן הראיון עצמו. כאן אני אעצור לפעמים, ואעשה איתך, הקורא-ת, סוג של רפלקציה. יעלה בי משהו בעקבות הכתיבה ואני אשים אותו כאן להתבוננות. כשאעשה זאת זה יסומן כך: “(( ))“.

הראיון עצמו

מרואיינות: אירנה מרקוס, פסיכותרפיסטית תהליכית, ובת הר-פאר, עובדת סוציאלית.

סיוון: אז שתיכן עובדות בבריאות הנפש כבר שנים ולאחרונה התחלתן לעבוד בדיאלוג פתוח. בואו ותספרו קצת על החוויה הזו.

אירנה: אני רוצה להגיד קודם כל שהחוויה של לעבוד בדיאלוג פתוח בשבילי היא מדהימה. היא גם מעשירה והיא גם מרגשת. ולפעמים יש קושי, לפעמים אני חווה שאני לא יודעת – אני מספיק דיאלוגית? אני לא מספיק דיאלוגית? למזלי יש את בת שאני מאד סומכת על המשוב שלה. אני סומכת על זה שהיא תסמן לי: “רגע, את לא דיאלוגית”.

((לעבוד בשיטה חדשה אחרי מה שהתרגלנו, אחרי שהצלחנו “לשבת בנוח בכסא” זה כל כך לא מובן מאליו. אני מתמלאת הערכה ליכולת לסמוך על אשת הצוות שאיתי בתהליך הזה, כפי שמתארת אירנה.))

סיוון: איך באמת, או האם כלים ורעיונות שלכן מהכשרות וידע קודם יכולים לבוא לידי ביטוי במפגשים הדיאלוגים?

אירנה: אנחנו עובדות בבריאות הנפש בגופים ציבוריים וגם בקליניקה פרטית, עם כל מני כלים וגישות. למעשה, כמעט כל ידע אפשר לקחת ולהביא אותו אל הרשת בצורה של רפלקציה. יש בזה משהו שהוא הרבה יותר מאפשר כשלא פונים ישירות לאדם, בעיקר אם מדובר באיזה קול חד משמעי מאד. במקום שהוא יאמר באופן ישיר, ברפקלציה הוא מועלה ביני לבין הקולגה שלי. האדם שומע, אבל זה לא מופנה כמו חץ אליו. אוטומטית המסר מתעדן, מתעגל קצת ויש משהו יותר מאפשר. זה דורש הרבה מיומנות לשלוף את הכלים ולהפוך אותם כך לדיאלוגיים. אבל זה מרגש כשזה קורה.

((הדברים של אירנה מעלים אצלי דימוי של ריי, המורה שלנו, כשהיא מסבירה על האיכות של רפקלציה לעומת דיבור ישיר. היא הקבילה את זה לנייר דביק עליו אנחנו כותבות את התגובה או הרעיון שלנו. ברפלקציה, נשות הצוות שמות את הנייר על שולחן במרכז. חברי הרשת יכולים להרים אותו – או שלא. בשיח ישיר זה קצת כמו להדביק אותו על המצח של האדם לפעמים. הוא יוכל להוריד אותו אבל זה קשה יותר. במידה מסויימת אני מזהה שבעזרת הרפלקציות אני יכולה להיות כנה יותר במפגש עם המשפחות שאני עובדת איתן. כי אני יכולה למצוא דרך להגיד דברים מבלי לחשוש שזה יפגע או ישתלט.))

בת: אני רוצה להוסיף על זה. הלמידה הזו של איך לא לשפוך את התינוק עם המים ועל איך כן להביא את הידע הקודם, ולדבר אותו דיאלוגית, להציע אותו בלי לפרשן היא למידה קריטית בעיני. ואני רואה אותה מתחילה במרחב הרפלקטיבי בינינו, ונמשכת ומעובדת גם ב”דיי ג’ובס” שלי. במקומות העבודה הלא “דיאלוגיים” – במרכאות. הרבה פעמים ההבדל הוא לא המה לא להגיד – אלא האיך להגיד. המון פעמים אירנה היא הקיר סקווש שלי, אני אומרת לה בזמן רפקלציה, וזה אוטומטית מתעדן ואוטומטית נמצא ולא נהיה התערבותי. וזה, האמת שזה היה עיקר הקושי שלי בלמידה בקורס, איך לא לוותר על כל מה שיש לי, ובו בזמן להיות יותר צנועה במה שיש לי, לא להיות חד משמעית, ולא להיות “אומרת”. אני חושבת שהעבודה עם אירנה מאפשרת לי את זה, את הלמידה הזו, וזה פרייסלס.

**רפלקציה מהווה הזדמנות לשתי תנועות בשיחה: תנועה אופקית, של הרחבת השיחה, ותנועה של העמקה. שתיהן מביאות את הדיאלוג לאזורים חדשים שעוד לא עלו בשיח.**

אירנה מרקוס

אירנה: יש משהו מובנה בגישה הדיאלוגית, הרפלקציה, על סוגיה השונים (את הסוגים השונים לומדים בקורס ומתרגלים אותם). סוג אחד של רפלקציה הוא הדהוד. של משהו שעלה בנו בעקבות הנאמר, ואנחנו מחזירים אותו לרשת. הכי מרגש כשאנחנו מצליחות להגיד משהו שלוקח את השיחה למקום חדש ולא צפוי. למשל בפגישה האחרונה שלנו בת אמרה, “אני שומעת המון התחלות חדשות, פעמים ראשונות היום”. בעקבות האמירה הזו פתאום התגלו המון דברים חדשים. השיחה הלכה למקומות בלתי צפויים.

בת: אני מאד אוהבת את הדימוי של בופה. אנחנו מציעות בתוך הרפלקציות הרבה מאד סוגים, הרבה מאד מאכלים. אתה לא חייב לאכול את כולם, אתה לא חייב לאכול בכלל, אתה יכול לבחור בעצמך מה מכל ההצעות האלה אם בכלל.

סיוון: הדיאלוג הפתוח מבקש מהצוות להיות בשקיפות ראדיקלית עם הרשת. זה אחד הרכיבים שמייחד את הגישה, ושיכול להוות אתגר בפרקטיקה, מכמה זוויות. אחת מהן היא איך לבטא מחשבה/רגש קשה דומיננטי אצלי על מה שקורה ברשת, כשבו זמנית אני לא רק מציעה את זה עם סימן שאלה ברמה התחבירית – אלא באמת מאמינה שיכול להיות לגמרי שאני ממש טועה.

בת: השקיפות הזו מאתגרת. בטירוף. לפני שהתחלנו, לפני שנפגשנו איתך, דיברנו בינינו על אחת הרשתות שאנחנו מלוות, ואני מרגישה איזה קושי שם של נושא לא מדובר. יש תחושה שמדברים כל הזמן “מלמעלה”. ובדיוק דיברנו על איך להפסיק לפחד מזה, איך להניח את זה. אם זה עולה בי, ובקולגה שלי ויש לנו צורך לדבר על זה בינינו מחוץ לפגישות – זה ממש סימן שזה צריך למצוא את הדרך לעלות עם הרשת. ואז עולה פחד. איך אני אעשה את זה בצורה שבאמת תהיה מאפשרת לקבל או לא לקבל את זה?

סיוון: יש בתוכך חלק שגם מאמין שיכול להיות שזה לא הסיפור פה?

בת: לגמרי. אני חושבת שזה איזשהו רכש מהתקופה של הלמידה. סימן השאלה סביב הפרשנויות האוטומטיות שלי כמטפלת עם “וותק” נולד בדיאלוג הפתוח ומונח כשאני “מדאלגת”. ואני רואה בזה שינוי כי בפעמים קודמות, או בהתנסויות השונות שלי כאדם סימן השאלה הזה היה הרבה פחות מובהק, אם בכלל. התפישה שלי, מהעולם של טיפול ושיקום בבריאות הנפש קשורה באמירה שהמטפל הוא המומחה לשיקום והאדם הוא המומחה לחייו. זה לא ככה בהרגשה שלי מאז הדיאלוג, עברתי שינוי תפישה בסיסי. האפשרות הלגיטימית שהמחשבה שלי היא לא היחידה. שיש גם בי עוד קולות שם. לא רק לאנשים אחרים בחדר. אלא גם אצלי. זה פתח את האפשרות שאולי אני לא רואה הכל, אולי אני רואה יותר מדי, אולי אני באמת הגזמתי, אולי אני צודקת, אולי לא… וזה לא כזה “עליתי עליהם”. ועכשיו אני מחכה עד שהם יבינו את זה גם.

סיוון: בקורס המורות כינו את התהליך הזה “unlearning”, אם הייתי צריכה לתרגם אותו לעברית הייתי מתרגמת אותו ל”השלת המומחיות”.

בת: הנוכחות הדיאלוגית מזמינה אותך כפרקטיקנית לבחון את ה”מומחיות” שצברת לאורך השנים. וזה מצליח לקרות כי במרחב הזה זה מותר. אני לא נדרשת לבוא עם מסקנות. אני נדרשת לבוא עם סקרנות, אני נדרשת לבוא עם רצון אמיתי לשמוע להבין, לנחש, לשחק עם המחשבות האלה. בשקיפות עם הרשת.

אירנה: מה שעוד תומך בזה זה המבנה – יש את הרשת, ויש שתי מטפלות, לא אחת. זה מזמין אותנו להיות במקום של לומדות מה קורה כל רגע ורגע, בתשומת לב למה שמגיע מבחוץ ומתוכנו. הנוכחות של עוד מטפלת מאפשרת לי להגיד משהו, לבדוק אותו. ואז היא תביא עוד משהו. ואז אם אני לא דייקתי, זה לא נורא, זה ממשיך לזרום, כי אני לא הקול היחיד שם וגם לא הקול הכי חשוב שם.

**סבילות לאי-וודאות – סבילות לאי-וודאות מהווה את אחד העקרונות הבסיסיים של הפרקטיקה הדיאלוגית. הדיאלוג זקוק ליכולת של הצוות לשאת אי וודאות בטיפול שהוא לא מתוכנן מראש, ובמפגש שאין לו מטרות מוגדרות מלבד קיום הדיאלוג. יש משהו בגישה הזו שמבקש מהרשת ומהצוות לסמוך על התהליך בשדה משברי, שהוא מטבעו מלא באי-וודאות.**

אירנה: דבר מאד מיוחד שדיאלוג פתוח מאפשר זה להגיע למפגש ללא אג’נדה. ואז מתחילים לעלות קולות, ואנחנו עושות רפלקציות, והתהליך מתקדם למקומות בלתי צפויים. זה שוני מרכזי שאני מזהה בין העבודה בדיאלוג פתוח לעבודה האחרת שלי בברה”ן. נגיד אם בגישות אחרות מגדירים מראש יעד – לשם אני רוצה ללכת ובודקים תוך כדי האם זה באמת מתקדם לשם, אז פה בתחילת הפגישה אין אג’נדה והדברים שנפתחים לאט לאט בשדה הם מקדמים את התהליך ולפעמים אנחנו יכולים להיות מופתעים לאן זה הולך. לעומת החשש שיכול להיות בעבודה כזאת, נראה שהתהליך מתקדם ואצל הרשת יש תחושה שדברים משמעותיים עולים.

בת: בסוף של הפגישה הראשונה של הרשת הראשונה שאי פעם עבדנו איתה, הפונה שהזמין את המפגש אמר: “אני לא זוכר מתי דיברנו ככה”. עכשיו, לאורך המפגש, לאורך השעה וחצי של הדיאלוג הרבה פעמים מצאתי את עצמי לא יודעת מה אני עושה או נמנעת מלעשות. ואז לקבל ממנו את ההכרה, גרם לי לחשוב שדווקא זה שלא ידעתי אפשר לו לדבר על דברים שהוא לא דיבר שנים.

**דיאלוגיזם: מילה אחת, פילוסופיה שלמה. הרבה פעמים אנחנו עוסקים בשאלה “איך להיות דיאלוגיים יותר”? האם כל שיחה היא דיאלוג? מתי הדיאלוג הפוך למונולוג? ואיך נמנעים מזה?**

סיוון: תגידו קצת, למי שאולי לא בדיוק הכי מכיר, כשאתן אומרות “לא דיאלוגי” למה אתן מתכוונות?

בת: פסקני. מפרשן, יודע כל, מחזיק ידע.

אירנה: אפשר להגיד שזה משפטים שמתחילים ב: “אני חושבת ש-, אני הייתי אומר ש-, אתם אומרים ש-“.

בת: לא דיאלוגי זה שיח שלא מאפשר לעוד קולות להשמע. הדבר בדיאלוג הפתוח, זה הלגיטימציה שיש להשמיע כל קול. בלי לתת לאחד מהקולות האלה להיות חזק יותר מהאחרים כהכרח. זה שהוא חזק בי יותר לא אומר שהוא חייב להיות חזק בך יותר, זה שהוא הכי חזק אצלי לא אומר שאין לי בתוכי, עוד כמה קולות, לא רק עוד קול סותר, אלא עוד כמה. האפשרות המהממת להגיד- “יחד עם זה” ולא “אבל”. זה מבחינתי הלב של הדיאלוג.

**פוליפוניה – המושג הדיאלוגי שמתאר את מגוון הקולות בתוך כל אחד מהיושבים במעגל, ובמקביל את מגוון הקולות בין היושבים שמעגל. השאיפה היא לאפשר לקולות האלה להשמע. ללכת מעבר לקול היחיד: המונולוג, אל הריבוי שמייצר דיאלוג.**

ומתוך הפוליפוניה אפנה לסיום…

מתוך מגוון הקולות של בוגרי הקורס שעוסקים בדיאלוג פתוח ביום-יום עם משפחות במסגרת הסטאז’, הבנו כאן כמה קולות, וודאי יש עוד. זו לא גרסה ממצה של הנושא, וגם לא מנסה להיות. פיסת מסע. פיסת שיחה. בסיום הכתיבה דבר אחד בולט לי והוא החיבור המעניין בין התאוריה לשטח, השאלות והקולות שהוא מביא וסקרנות גדולה לשמוע עוד מקולגות נוספות את הפוליפוניה העשירה של מה זה להיות צוות שעובד בדיאלוג פתוח.

סיוון בר און

סיוון בר און

מייסדות דפ"י, עובדת סוציאלית וחוקרת בתחום בריאות הנפש.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותכם גם לקרוא את המאמרים הבאים

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו

דיאלוג פתוח באיטליה

המידע בפוסט הזה הוא פרי של שיתוף פעולה בין דיאלוג פתוח ישראל ודיאלוג פתוח איטליה.  ד”ר מרסלו מקאריו, גורם משמעותי בהטמעת הגישה באיטליה, שיתף איתנו