כשאנחנו מדברים על עצמנו – אנו מספרים סיפורים. בלעדיהם חוויותינו יעמדו במקומן, כמו אלפי חרוזים קטנים חסרי חוט מקשר. לעומת זאת, סיפור הסיפור שלנו מסייע לנו בשזירת החוליות זו אל זו בדרכים שונות, באופן המייצר מעין אריג מלא משמעות. תהליך זה מתאפיין בתנועתיות והתמשכות התפתחותית, כך שכל חוויה, מגע וקשר חושפים היבטים נוספים בתמונה שאנו יוצרים במקביל לתהליכים פנימיים שלנו.
הרהור בחוויה שלנו את העולם ושיקוף שלה הוא תהליך שיכול להיות מלא אימה ובלבול מצד אחד, ויפהפה ומתגמל מהצד השני. כשאותו סיפור אודותינו מגיע לעולם הפסיכיאטריה, משהו מהותי ונחרץ מתרחש ביחס אליו – מישהו כמו לוקח את האריג ששזרנו ומתייג אותו כפגום; לאחר מכן, נותן לנו את הדוגמא הנדרשת כדי לתקן את הטעויות שלנו. בלי הסתייגות אנו פורמים את האריג, וטווים מחדש את החרוזים לכדי תמונה של סימפטומים, אבחנות, מחלה, פגיעות גנטית ותגובות פתולוגיות לדחק ומועקה. עם כל התקדמות לעבר הדגם הנכסף, מה שאנחנו אמורים להיות, הסובבים אותנו מהנהנים ומשבחים את תובנתנו המפוכחת, עד שאנו שוכחים שאי פעם היה לנו סיפור משל עצמנו. כך אדם 'סכיזופרני' נולד לעולם.
הסיפור של החזיונות
כשהתחלתי לראות את החזיונות שלי האמנתי שהם היו מפלצות, ויותר מכך – האמנתי שאני הייתי כזו. בגיל שבע הייתי בטוחה שעמוק בתוכי יש מפלצת שחושפת את עצמה רק בשעה שהעפתי מבט חטוף לעבר המראה. בעודי מתהלכת בין בני האנוש ועוטה על עצמי חזות של ילדה קטנה הרגשתי כמו מתחזה. חסרת יכולת לבטאה באופן ישיר, מצוקתי הובעה דרך כאבי בטן ודחף לחזור על דבריי שוב ושוב עד שאמרתי אותם בדרך 'הנכונה'. בהגיעי לגיל ההתבגרות אמונתי במפלצות התרופפה, ובמקום זאת הייתי משוכנעת שלאט ובטוח גדלה בתוכי חייזרית שמחכה לרגע בו תוכל לקחת עליי את הפיקוד. לא ידעתי מדוע היא בחרה דווקא בי, אבל היה לי ברור שהיא הולכת להכריח אותי לעשות משהו בלתי אנושי ונורא. שוב, כמו שחוויתי עם המפלצת, הסתובבתי בעולם עם תחושות רוע ואשמה עמוקות ביחס לפשעיי העתידיים המדומיינים. עם החייזר כמו עם המפלצת – גם הפעם לא סיפרתי לאיש.
היה זה באוניברסיטה שעולמי הפנימי החל לחלחל החוצה דרך הסדקים ולהראות את עצמו לאחרים. כשהגעתי לטיפול פסיכיאטרי, האמנתי שהייתי תחת מעקב של מצלמות כחלק מניסוי חייזרי או ממשלתי, וחוויתי תחושת איום על חיי. הותקפתי על ידי שלושה קולות גבריים – באותה עת ייחסתי אותם לגברים שתפקידם היה לפקח עליי דרך המצלמות – הם דיברו אודותיי, קריינו את תנועותיי ומצאו פגם בכל דבר שעשיתי. לאחר האשפוז הראשון שלי במחלקה הפסיכיאטרית, החייזרית החלה לפנות אליי ישירות. היא אמרה שהיא עומדת לגרום לי להרוג אנשים, וכדי לענות אותי עוד יותר – הראתה לי חזיונות של אנשים שלטענתה כבר הרגתי. היא שלטה על הגוף שלי, גרמה לי ללכת למעלה ולמטה במסדרונות כדי להפגין את כוחה עליי והפכה את האוכל שלי לחרקים, עד שפחדתי להכניס אותו לגוף שלי.
ההצעה החלופית של הפסיכיאטריה
בנקודה הזו במסע שלי, אותו סיפור שטוויתי במהלך כל חיי הכריע והציף אותי. ברגע הזה ניתנה לי הצעה חלופית – לנהוג על פי דפוס אחר שיעזור לי להשליט סדר כלשהו על הכאוס – וכך נהייתי 'סכיזופרנית'. בבית החולים הכרתי כל מני מומחים לבריאות הנפש ששכנעו אותי בעדינות שאני פסיכוטית: האמונות המפחידות והמורכבות אודות החוויות שלי הן 'אשליות ראשוניות', והחייזרית והחרקים היו פשוט 'הזיות', תוצרי הכימיה הבלתי מאוזנת במוח שלי ואי-הסבילות שלי לדחק ומועקה. מתוך אימוץ נקודת המבט החדשה שהוגשה לי חוויתי הקלה, כי השפה הרפואית הפשיטה את חוויותיי מכוחן וביטלה את הצורך להמשיך לתהות על פשרן. מסופקת מהשלמת אריגת השטיח על פי הדוגמא המבוקשת, הנחתי את המחט והתמקדתי בחיים עם המחלה, שכעת ידעתי שאני לוקה בה.
שנים מאוחר יותר, הייתי נכה באופן רשמי ומתויגת כבלתי יציבה, היה ברור שאני תקועה. אחרי יותר מעשרים אשפוזים חוזרים ונשנים במחלקה ונטילת תרופות בקביעות על מנת לשמור תחת שליטה את המחלה שהאמנתי שיש לי, מפעם לפעם הסכיזופרניה הייתה מתגברת על הטיפול התרופתי. אלמלא הייתי מכירה את 'רשת שומעי הקולות', הייתי כנראה עדיין יושבת שם, מקבלת בהכנעה את גורלי כאישה צעירה וחולה באופן מהותי. קבוצת התמיכה שכללה אנשים נוספים ששמעו קולות העניקה לי דבר יקר מפז – מרחב בטוח למצוא בתוכו את הדרך שלי לתאר ולהסביר את החוויות שלי. אחרי שנים של שינון וחזרה חסרת מחשבה על התמונה הביו-רפואית שניתנה לי ('שלום, שמי רייצ'ל ואני סכיזופרנית'), פגשתי אנשים שרצו לשמוע ממני יותר. לאט ובזהירות, התחלתי לפרום את את האריג מחדש, בעודי מחליפה את הגרסא הרפואית בסיבי הסיפור שלי.
הסיפור שאני מספרת כיום אודות החוויות שעברתי הוא כזה שמתפתח כל הזמן, בעודי לומדת עוד עלי ועל חיי. הוא משקף את החיבורים החיים ביני לבין אחרים ואת ההתנסויות שזכיתי לקחת בהן חלק. הקולות, החזיונות והאמונות שלי לא מהווים סימפטומים למחלה על רקע נפשי, אלא תגובות מלאות משמעות לטראומה ששרדתי בתור ילדה. הם לא עוד נטל שאני סוחבת על כתפיי, אלא הזדמנויות להבין ולעבד היבטים שונים של העצמי וסיפור החיים שלי. הקולות נושאים בתוכם רגשות וזכרונות שפעם לא יכולתי לשאת, באמצעות שימוש במטאפורות כשדיבור ישיר מעורר כאב רב מדי. האמונות המציפות שלי היו משמעותיות גם כן – בנויות מהכאבים שנולדו מתוך הטראומה והפגיעות, הן איפשרו לי לבטא אמיתות כואבות מבלי להתעמת עם המציאות כשלא הייתי בטוחה מספיק כדי לחקור אותה. הן הסתירו את הטראומה וכשהייתה לי התמיכה להתמודד איתה – הן היו לקצה חוט להתחיל ממנו. אני רואה בחוויות שלי הסתגלות יצירתית ולא סימן לפתולוגיה. המחלה נמצאת בחברה שמעדיפה לתייג סיפורים כואבים כ'הזיות' מפני שהיא מבועתת מהאזנה להם, במקום לראות את האמת האישית הגלומה בתוכם.
מבין כלל האמונות שהיו לי בנוגע לחוויות שלי, אימוץ התיוג 'סכיזופרנית' היה המזיק מכולן. כשאימצתי את הסיפור של אחרים אודותיי ונטשתי את תהליך מתן המשמעות האישי שלי ביחס לחוויה שעברתי, למעשה החזקתי באמונה שבו בזמן הסתירה את הטראומות שעברתי בחיי ואף סימנה אותן כבלתי רלוונטיות. אני יכולה לדמיין שכקוראים אולי נדמה לכם שהאמונה ב'סכיזופרניה' היא הרע במיעוטו – אחרי הכל, הרגשתי כלואה בתוך קונספירציה שהייתה מפחידה באופן קיצוני והציפה אותי עד לכדי אובדן היכולת ללכת לשיעורים, לאכול באופן סדיר או להתקלח. אפילו פגעתי בעצמי בנסיונות חסרי תועלת להסיר את החייזרית מתוכי. בכל זאת, האמונה הזו הייתה שזורה מסיבי החוויה שלי. ככזו, היא כללה את האמיתות שלא היה ביכולתי להתמודד איתן. בניגוד לסכיזופרניה – שהיא מבוי סתום – היה זה משהו, שעם התמיכה הנכונה, יכולתי לעבד ולהבין.
מדוע השפה חשובה כל כך?
לפעמים אני תוהה מה איפשר לסיפור של המחלה להחליף את הסיפור שלי על החייזרית והקונספירציות. התעללות בילדות מלמדת את הקורבנות שהם מרושעים, רעים ושיש בהם משהו עמוק ופגום שהופך אנשים מהוגנים למפלצות. הם מוציאים את הרע מאחרים – ולכן האשמה מוטלת עליהם. דמיינו רופא שאומר 'זה בסדר, אנחנו יודעים מה יש לך', וטוב מזה – 'יש לנו את התרופה שבאמצעותה ניתן לנטר את המצב': סוף כל סוף פגשת את האדם שיכול לראות את המפלצת המתחבאת תחת מעטה האנושיות שלך ואפילו יש לו גישה לתרופת פלא שתעזור לכלוא אותה. כל אדם ששוחחתי איתו על התסמינים, ההזיות והמחלה שלי הועיל לחזק את מה שכבר הספקתי לקבל – הייתי פגומה, פגיעה והחוויה שלי את העולם (וההתעללות) הייתה שגויה – הכל מאז ומעולם היה רק בראשי. הדגם הביו-רפואי הציע והעניק לי את הגינוי והישועה בו בעת; בעודו מתקף את הרוע המושרש בי, הוא איפשר לי לחיות בקרב בני אדם כל עוד המפלצת הפנימית שבי – הסכיזופרניה – נותרת מרוסנת. מדובר בסיפור עוצמתי ומפתה שלקח לי שנים להתיר.
כעובדת בתחום בריאות הנפש, לעתים תכופות אני מתבקשת לנכוח בכנסים בנושא ולאמן אנשי מקצוע לעבוד עם אנשים שיש להם קולות ואמונות מטרידים. בהינתן הנסיון האישי שלי, אני מודעת לכוחה של השפה ולחשיבות מתן המרחב לאנשים לספר את סיפוריהם. אני עובדת לצד אנשי מקצוע חדורי כוונות טובות, שלעתים עדיין מתארים את מקבלי השירות כ'פסיכוטיים' ו'חולים נפשית'. גם בקרב המעגלים הנאורים ביותר בתחום, אין זה נדיר שהשיח מתנהל סביב מונחים כמו תסמינים ומחשבות שווא. ההתמקדות שלי בשפה נתפסת לעתים כמרגיזה – גם בעיני בעלי ברית. אני יכולה להתפרש כמי שמתעסקת בתפל ונוהגת בקפדנות מוגזמת. האם יש חשיבות לכך שמדי פעם אנו מועדים ונגררים להשתמש בשפה של המחלה, בעוד שכולנו מסכימים שהחוויות הללו הן חשובות, אישיות ובעלות ערך? התשובה היא כן – שפת המחלה היא זו ששירתה את הגנב שנטל את החוויה מהאדם הראשון וקרא לה 'סכיזופרניה'. בכל פעם שאנו משתמשים בלשונו, אנו מחזקים את המעשה שלו ובכך מקשים על אנשים לתבוע מחדש את בעלותם על חוויותיהם. למילים יש כוח.
מה אם נשאיר את המינוחים הרפואיים מחוץ לשיח אודות חוויות הקצה האנושיות? מה יקרה אם נדבר באופן תיאורי ומפורט על בלבול, קולות, חזיונות, מצבי תודעה יוצאי דופן, אובדן, עצב, התעלות, פחד וניתוק? ואם נשאיר מקום לאנשים לחלץ הסיפורים של עצמם ונראה את תפקידנו כ'לוחות תהודה', 'מדריכים' או 'שותפים למסע'? בעולם המערבי, אנו גדלים לתוך תרבות רוויה במדיקליזציה, ונקודת המבט הזו מושרשת בנו מגיל כל כך צעיר, עד כי דרושות תעצומות נפש רבות על מנת להתעלות מעליה. כדי להבין את כוונתי, אפשר להתבונן בקלות שבה תיוג חוויות כמחלות מחלחלים לתוך השיחות והמחשבות שלנו בהיסח הדעת. על מנת למצוא דרכים חדשות לשוחח על החוויות שלנו, עלינו להניח בתקיפות את הדרכים הישנות בצד. התנסות במילים ובביטויים חדשים יכולה להרגיש מגושמת ומסורבלת, בדומה לכל מסע של החלמה שעל פי רוב יודע מהמורות. ייתכן שמידה של חוסר ודאות בהקשר הזה היא דבר טוב – שלא לבלבל בין המפה שבה אנו משתמשים לבין הדרך שהיא מצביעה עליה.
*
רייצ'ל היא אחת המורות בקורס ההכשרה השנתי לטיפול בדיאלוג פתוח בישראל – ניתן למצוא פרטים נוספים על הקורס שנפתח בסתיו 2022 בעמוד ההרשמה. הטקסט פורסם לראשונה ב"Mad In America", ונלקח מהבלוג של רייצ'ל.
תודה מיוחדת למתנדבות שלי בייגלמן על תרגום הטקסט ואנה שפיצר על העריכה שלו.
