קָקוֹפוֹנְיָה: (שֵׁם נ') צֵרוּף צוֹרֵם שֶׁל צְלִילִים אוֹ שֶׁל קוֹלוֹת בִּלְתִּי מְתֹאָמִים. (מתוך מילון רב מילים)

ב-28 בינואר 2021 התנהל כנס דיאלוג פתוח הראשון בישראל. מאז עבר זמן, אך כמה מילים עוד הולכות איתי. במושב המפתח, של פרופ' מארק הופנבק, נשאלה שאלה מהקהל – איך אפשר לכוון מפגש של דיאלוג פתוח ולוודא שהוא לא יהפוך לקקופוניה, אלא ייצור הרמוניה וסינרגיה? פרופ׳ הופנבק ענה: "תחגגו את הקקופוניה, אל תנסו לכבות אותה." כך ממש. הוא הרחיב ואמר שכל רעיון שמועלה במפגש הוא מבורך, והוא מעודד השמעה של מגוון קולות ודרכים לפעולה. מילים אלו – "תחגגו את הקקופוניה" – הדהדו בי. ואני הרי מכירה קקופוניה, ולפעמים אפילו משתמשת בה ככלי בטיפול בפסיכודרמה. למה בעצם? מהו הדבר החזק בה?

את המילים הללו אני כותבת עכשיו כשהנפש שלי מנסה להתחמק מקולות רבים ורועשים למדי:

• נוח לך? אולי תשני תנוחה?
• היד. מגרדת. עכשיו. תעצרי הכול ותגרדי.
• יש שם מילה לא מדויקת, תמחקי. אולי את כל השורה. אולי תתחילי מהתחלה. 
• את צריכה לצאת עוד מעט, מה השעה?
• זה מה שאת עושה עכשיו? מה עם לסדר כביסה? 
• רק עכשיו הגעת לכתיבה? אבל זה חשוב לך!
• אולי תשתיקי את כל אלו? הם עושים המון רעש. אי אפשר לכתוב ככה. לה לה לה לה לה לה. 

היחשפות לכל הקולות האלה בזה אחר זה עלולה לעורר חרדה קלה. אך למעשה קולות אלו אינם באים בזה אחר זה, אלא כולם בבת אחת. הפוליפוניה המאפיינת את חיי הנפש לובשת לעתים קרובות צורה המזכירה קקופוניה יותר משהיא מזכירה הרמוניה: קולותינו הפנימיים סותרים זה את זה, מפריעים זה לזה ונכנסים זה לדבריו של זה. רובנו חיים עם הרעש הזה בלי הרף, עם מעט הדחקה בריאה. הנפש שלנו רגילה לשוט בים של קקופוניה בלתי נסבלת, והיא מפליגה עליו בבטחה. 

קצת על פסיכודרמה

כמטפלים לפעמים אנחנו חושבים שכדי לעזור למטופלים להבין את נפשם עלינו לפרק את הקקופוניה הזאת למרכיביה ואף לבטלה ולהשתיקה. בפסיכואנליזה המסורתית של פרויד היה חדר הטיפולים הקטן סטרילי למשעי: היו בו מטפל, מטופל, ספה ותו לא. יעקב מורנו, מייסד הפסיכודרמה, נהנה למדי משבירת אידיאל הסטריליות הזה. הוא הוציא את הטיפול מהחדר עם הספה והביא אותו אל במת הפסיכודרמה, שיכולה להיות כל מקום העולה על הדעת. את הפסיכודרמה הוא המציא בהשראת ילדים המשחקים במגרש שמתחת לביתו – סיטואציה רועשת למדי. 

במפגשי פסיכודרמה יוצרים תיאטרון חיצוני שמשמש מראה לתיאטרון הפנימי של הנפש: בכל מפגש עובדים עם סיפור של אחד מחברי הקבוצה, הפרוטגוניסט, ושאר חברי הקבוצה משמשים כקהל עד שהפרוטגוניסט מבקש מהם להפוך, בחילוף תפקידים, לשחקנים בתיאטרון חייו. מגוון שחקנים מביא עימו מגוון של העברות והשלכות. תכונה זו מאפיינת קבוצות טיפוליות באשר הן, וזיגמונד היינריך פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, הגדיר את הקבוצה כהיכל של מראות. כשהשתקפויות בהיכל של מראות נתקלות זו בזו נוצרת רשת של התאבכויות רועשות: כל אחד מגיב אל האחר בצורה ייחודית, וכל אחד מזכיר לאחר דמות אחרת מחייו. במקום קולו האחד של המטפל הפרטני, המוביל את המטופל בשבילי נפשו בצעד בוטח, הסיטואציה הטיפולית מתמלאת בקולות מגוונים ובשבילים מנוגדים. הפסיכודרמה מעבה את הרשת הזאת באמצעות הפיכת חברי הקבוצה לשחקנים ממשיים בהצגת חייהם של החברים בה. 

קולות בלתי מתואמים

עד כמה טיפול יכול להיות "רועש" בלי שיפריע למטופל להלך בשבילי נפשו? תשובת הנפש היא: עד מאוד. היא רגילה לזה. לפעמים כשאני מנחה קבוצת פסיכודרמה בבית סוטריה (בית מאזן, תחליף אשפוז נפשי בקהילה) נשמעים ברקע רעשים של ממש. הדבר הגיוני, מכיוון שאנו יושבים בסלון, שהוא האזור הכי פחות סטרילי בבית. אין זה מפתיע לגלות שפעמים רבות רעשי רקע אלו משתלבים באופן אותנטי עם נושא קבוצת הפסיכודרמה. כך למשל קרה שמשתתפת העלתה כנושא את הטרדות היומיומיות המטרידות אותה כל הזמן בשעה שדיירת שעמדה מרחוק ״הטרידה״ את הקבוצה בנגינה לא מותאמת בגיטרה. האם דיירת זו לא לקחה חלק בקבוצה? האם לא מילאה בה תפקיד?

לפעמים במהלך מפגש של קבוצה טיפולית נשמעות קריאות ביניים אקראיות שקולעות למתרחש ברובד כזה או אחר. באחד הימים אחד המשתתפים ביקש להציג את סיפור עקידת יצחק, ומשתתפים אחרים נכנסו לתפקידיהם של אלוהים, של יצחק ושל אברהם. בקהל ישב דייר אחר, שנטה לשתוק ולא לקחת חלק בקבוצה. כשאברהם ויצחק היו בדרכם אל הר המוריה כדי להקריב את יצחק צעק לפתע השתקן אל יצחק: "תברחו, תברחו!" קריאה זו הובילה אותי לבדוק עד כמה מי ששיחקו את אברהם ויצחק מרגישים בטוחים כרגע בחייהם, והיא עוררה בי את השאלה עד כמה השתקן עצמו מרגיש בטוח בסביבה שלו. 

כשהכול נראה שקט וסטרילי קורה שאני מייצרת בעצמי קקופוניה ומבקשת משתי משתתפות המייצגות קולות מסוימים בתיאטרון הנפש של הפרוטגוניסטית לדבר אליה בעת ובעונה אחת. הרי אם שני הקולות האלו צועקים עליה יחד בתוך הראש, אין סיבה שעל במת הפסיכודרמה הם יהפכו לפתע למנומסים כמו ב"דיבייט" בבית ספר תיכון אמריקאי.

להביט לצרימה בעיניים

מתוך מחשבה הן על הפסיכודרמה והן על הדיאלוג הפתוח אנסה לענות על השאלה מהו הערך התרפויטי במעקב אחר הקקופוניה הפנימית. 

בראש ובראשונה, שיקוף אותנטי של המציאות הנפשית עשוי לגרום לתחושת הקלה רגעית. ברגע שבו דייר אחד מרעיש מחוץ לחדר שהפרוטגוניסט פועל בו, דייר אחר יושב בתוכו ומעיר הערה, ושניים או שלושה אחרים, הממלאים את תפקידי קולותיו הפנימיים, מדברים אליו בעת ובעונה אחת, לרגע אחד הוא חש שכל הקולות האלה אינם מציפים אותו מבפנים, אלא חיצוניים לו. כשהחלל כולו נעשה לייצוג של הראש שלו, הוא יכול לנוח ולהפסיק להפעיל את כל הקולות בעצמו. 

מעבר לכך, הפרוטגוניסט יכול לצעוד צעד אחורה ולהסתכל על עצמו ועל מפת הקולות הזו מבחוץ. כשפרוטגוניסט אומר: ״כן, זה בדיוק כך!״ הוא מרגיש שהוא מובן. הצופים בסצנה והוא עצמו מקבלים לפתע המחשה ברורה של הקשיים שהוא מתמודד עימם. 

לבסוף, כשהרעש הבלתי נסבל, שבדרך כלל הוא מודחק, מקיף את הפרוטגוניסט בגלוי, הוא יכול להניע לפעולה את "האני המנהל" שלו – אותו קול שתפקידו לגרום למערכת הקולות הפנימיים המרכיבים את העצמי לפעול בתיאום. אני משדלת את הפרוטגוניסט להביט על המתרחש כרגע במבט אמפתי, מתוך ידיעה שכל המערכת הזאת נועדה לסייע לו. כש"האני המנהל" עובד מתוך מבט אמפתי, ניסים יכולים להתרחש.

כשזה קורה אני מופתעת לעיתים קרובות לגלות שמתוך פוזיציה זו האדם יודע בדיוק מה לעשות כדי לקחת אחריות על עצמו. הוא יודע מאיזה קול לבקש לזוז ולאן, הוא יודע לשנות שם לאחד מהקולות על פי הצורך, הוא יודע כיצד לבקש מהם להשתנות לפי הצורך, הוא מבין מה מאתגר אותם עכשיו, הוא מרגיש קולות אחרים שנולדים בתוכו, והוא יודע איזה קול משווע לפתיחת דיאלוג ישיר איתו. אומנם השינויים האלה מתרחשים על במת הפסיכודרמה בלבד, והפרוטגוניסט אינו מחויב להם בסיום המפגש הקבוצתי, אך נגלית לו נקודת התחלה של דרך שאפשר לצעוד בה. באופק מופיעה אפשרות: הקולות יכולים לעבוד ביחד תחת ניצוחו של "האני המנהל" ולשאוף להרמוניה.

מן הפנים אל החוץ

הקולות שבפנים הם בחלקם – ואף ברובם – שיקוף של קולות מבחוץ. לפגישה של דיאלוג פתוח מוזמן כל מי שיוזם המפגש מרגיש שהוא צריך להיות בו. ברוח זו אפשר לומר שלפגישה זו מגיעים ייצוגים של קולות פנימיים שהוזמנו להתכנס ולדבר. השאיפה לפוליפוניה במפגש הדיאלוגי אומרת שלכל קול יש מקום, והחשש מפני קקופוניה שעלה בכנס הדיאלוג הפתוח משקף את התפיסה שפוליפוניה צריכה להיות הרמונית; אך אם אחד המוזמנים צועק באמצע המפגש הדיאלוגי "אתה סתם עושה דרמות ונמאס לי ממך", או ״תמצאי עבודה ודירה והכל יסתדר״, סביר שקולותיו אלו משקפים קולות בנפש האדם שהמפגש נסב סביבו. על כן סביר ביותר שלא כל הקולות שיישמעו במפגש יהיו תומכים ומלטפים, שהרי החיים הפנימיים שלנו מורכבים גם מיסודות שאינם כאלה כלל ועיקר. הפוליפוניה לא תמיד תהיה הרמונית ונעימה לאוזן. אך האם במצבה הקקופוני היא יכולה לשרת את הטיפול? 

שלא כמו בעיסוק בקולות הפנימיים המאפיין את הפסיכודרמה, במפגשי דיאלוג פתוח אין לנו שליטה על הקולות. מנחי המפגש אינם יכולים לנצח על המתרחש, וכמעט שאין להם יכולת לחזות אילו קולות יעלו ויבואו. אי־הוודאות רבה, ואין דרך לדעת איזו צרימה תבוא להפריע. אך מה שמנחי המפגש יכולים לעשות הוא לצפות בקקופוניה מבחוץ, לתקף את הקולות המרכיבים את הרשת הנוצרת בדיאלוג הפתוח ולתת להם מקום ואמפתיה, וכך לאפשר לכל המשתתפים להביט ברשת זו. אני מאמינה ומקווה שמתוך המבט הזה האפשרות לשינוי מתחילה להיווצר. 

לסיכום

הן בפסיכודרמה והן בדיאלוג הפתוח אני חשה שכשמאפשרים לקקופוניה לנכוח בחלל ומגלים חום ואמפתיה כלפי כל חלקיה היא יכולה לייצג את עולמו של האדם, שלא תמיד פשוט לשאתו, באופן אותנטי – ומשם גם לעורר את כלל הרשת לפעולה ושינוי. בואו נחגוג את הקקופוניה.