בתאריך ה-28/1/2021 התקיים בפעם הראשונה בישראל כנס באורך מלא המציג זוויות עדכניות מהארץ ומהעולם אודות "דיאלוג פתוח". במאמר מפורט זה תוכלו לקרוא על ההרצאות מחלקו הראשון של היום. מדובר בסיכום שמזמין גם את מי שלא נכח-ה בכנס לטעום מעיקרי הדברים, ובעיקר מהרוח הדיאלוגית שעוברת כחוט השני בין מפגש למפגש.

בתחילת 2022 פתחנו גם את הוידיאו של הכנס הראשון של דפ"י לקהל הרחב – תוכלו למצוא כאן את כל ההרצאות:

דיאלוג פתוח היא גישה מערכתית לטיפול במשברים נפשיים חמורים, בעלת וותק של 40 שנה במדינת המקור שלה, פינלנד, אך חדשה בישראל. במסגרתה, הצוות הטיפולי נפגש עם האדם במשבר וכל מי שנמצא במערכת התמיכה שלו, בסביבה שנוחה להם. הטיפול הוא בדגש על כבוד, הקשבה והדדיות בין הצוות המטפל למערכת שמקבלת את הטיפול. ב-2006, לאחר שפורסמו מספר ניירות מחקר, התבססה יעילותה של הגישה בקהילה המדעית. כיום היא נחשבת לאחת מהגישות האפקטיביות והחסכוניות ביותר בעולם לטיפול במשברים פסיכוטיים (מעל 70% אחוזי החלמה מפסיכוזה ראשונה, שזה יותר מפי 2 מהממוצע).

מושב ראשון: דיאלוג פתוח בישראל – תמונת מצב

המרצים: איתי קנדר, סיוון בר און ולילה חפר – שלושה עובדים סוציאלים, הצוות של דפ”י.

 

 

"מהי ההיסטוריה של המפגש?" כך נפתח הכנס, עם דבריהן של חברות צוות דפ"י (דיאלוג פתוח ישראל). מסתבר שזוהי השאלה איתה נפתח כל מפגש טיפולי ראשון של דיאלוג פתוח, שאלה שמעודדת ביטוי של קולות רבים ומגוונים מקרב חברי הרשת. כל אחת מחברות הצוות של דפ"י שיתפה את סיפור ההיכרות שלה עם דיאלוג פתוח, כשהמשותף לשלושתן הוא אותו ניצוץ ראשוני ומיידי בינן לבין הגישה הדומה להתאהבות ממבט ראשון – מעין משהו שבוחר בהן ולא הן בו. נשמע היה דרך הסיפורים שלהן כי כל אחת מהן הרגישה שמצאה בית לערכים ולתפיסת העולם שלה.

ההרצאה המשיכה עם ההגדרה של דיאלוג פתוח כגישה טיפולית שכוללת שבעה עקרונות:

ארבעה הקשורים יותר למאפיינים הארגוניים של המערכת שבמסגרתה פועלים (סיוע מיידי, אחריות, המשכיות פסיכולוגית, וגמישות וניידות), ושלושה הקשורים יותר לפרקטיקה הטיפולית ולשיח עצמו אשר מתרחש בכל מפגש ומפגש (פרספקטיבת הרשת החברתית, דיאלוגיזם ופוליפוניה, וסבילות לאי וודאות). הם ביקשו להדגיש כי הלב של הכנס הזה עוסק בעקרונות השיח. עקרונות אלה ניתנים להטמעה בכל ארגון גם אם המערכת הכללית אינה מעמידה תנאים אשר מאפשרים לממש את כל שבעת העקרונות. לאחר ההגדרה של דיאלוג פתוח, אפשר היה לשמוע אודות מוקדי העשייה של דפ"י סביב הוראה, הטמעה וליווי בארגונים, ואקטיביזם. החזון הוא ליצור קהילה, שמתוכה צומחות גם יוזמות טיפוליות.

אבל דיאלוג פתוח בישראל, כך מסתבר, אינו מתקיים רק כחזון. בפועל, החל מאפריל 2020, למשך של שבעה חודשים, 50 משפחות קיבלו שירות דיאלוגי במסגרת הסטאז' של בוגרי-ות הקורס הראשון בדיאלוג פתוח. כיום יש כמה ארגונים (כמו אנוש וצרכנים נותני שירות) ובתי חולים פסיכיאטריים (כמו מזור וכפר שאול) שנציגיהם למדו בקורס וכעת נמצאים בליווי ההטמעה של הגישה על ידי דפ"י. השאיפה היא להכניס את הגישה לכל רצף המענה בבריאות הנפש, החל מהמערך האשפוזי ועד לשיקום.

אחד המסרים המשמעותיים שעלו במפגש, כמו צידה לדרך לכל הנוכחים, הינו שדיאלוג פתוח זה כמו מצפן ולכן תמיד ניתן לבדוק איפה אנחנו על ציר הדיאלוגיות, ולכוון בעזרת הדיאלוג את הדרך. למשל, להגביר את השקיפות בפרקטיקות העבודה שלנו, או לייצר מקום לתפיסה וטיפול שלוקח בחשבון את הרשת החברתית. במפגש הוזכר גם הציטוט של מיכאל בחטין: "עבור האדם – אין דבר הגרוע יותר מחוסר תגובה", ציטוט שמדגיש את התנועה שבלב ליבו של הדיאלוג – הקשבה מלאה לאחר והתייחסות לדבריו.

לסיום, צוות דפ"י התייחס לגורמים הנדרשים כדי שד"פ יהיה טיפול רווח וציבורי בישראל. לשם כך יש צורך בתנועה דו כיוונית (בין העם לממסד). התנועה של העם היא אנושית ואותנטית, ונובעת מאנשים מתוך המשולש: מתמודדים, בני משפחה ואנשי מקצוע, אשר מבקשים לתת ולקבל את התמיכה שלהם בדרך הומנית ויעילה. התנועה מצד הממסד היא במימון ציבורי של למידה, מחקר והפעלה של הגישה בתוך מערכת ברה"ן בישראל.

מושב שני: פסיכיאטריה דיאלוגית – יש חיה כזו?

המרצים: פרופ’ פסח ליכטנברג וד”ר אורן באר.

 

"אפשר להוציא את הפסיכיאטריה מדיאלוג פתוח אבל לא את דיאלוג פתוח מהפסיכיאטריה"

משפט זה בלט מבין הדברים שפתחו את ההרצאה. זוהי טענה מרכזית שמדברת על כך שאולי דיאלוג פתוח יכול להתקיים ללא הפסיכיאטריה כעמוד תווך טיפולי, אבל הפסיכיאטריה, או ליתר דיוק פסיכיאטריה ראויה ומועילה, אינה יכולה להתקיים ללא דיאלוג בין הרופא למי שמקבל את הטיפול.

ההרצאה הזו היתה יותר כמו שיחה בין שני פסיכיאטרים אשר עובדים בבבתי סוטריה – בתים מאזנים המהווים חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. היא נפתחה בתיאור תמונה המוכרת לשניהם, בה הפסיכיאטר מחליט על טיפול תרופתי עבור מטופל מבלי שהוא או משפחתו נוכחים בדיון, כשלפעמים הדרך בה נודע לו על הטיפול הזה היא בעת קבלת התרופה מהאח הסיעודי. אם זוהי נקודת הקצה, שאר ההרצאה עסקה בשיח מתוך הידע שנצבר בנסיון לעשות "פסיכיאטריה דיאלוגית". הדיון התקיים דרך התייחסות לשנים-עשר רכיבי המפתח של הדיאלוג הפתוח.

אורן ופסח פתחו בהתייחסות לרכיב האחרון ברשימה "יכולת עמידה באי ודאות" ושיתפו על קשיים שהם מתמודדים איתם מתוקף התפקיד הפסיכיאטרי, שאמור לכאורה להכתיב פתרון ולדעת מה נכון מתוך מומחיות. זה קשה במיוחד, כי המון פעמים לאדם שנמצא במשבר יש רצון עז לוודאות מאוד גדולה.

"אני פסיכיאטר, ויש לי הרבה ניסיון, אז אני יכול להגיד לך בצורה מוסמכת שאני לא יודע"

פסח שיתף כי זהו משפט שהוא אוהב לומר למי שמגיע להתייעצות עמו, כי זה עוזר לו לבטא שהוא צריך שותפות על מנת לחשוב על הדרך המתאימה ביותר עבור מי שמגיע לבקש עזרה. השניים הדגישו עד כמה הם נמנעים מלעשות התייעצויות חד פעמיות, כיוון שמדובר בניסוי וטעיה ולכן הם זקוקים לקשר ולעבודה משותפת לאורך כל התהליך. אורן הוסיף כי בסוטריה (בית מאזן בכפר יונה שם הוא עובד) הוא למד כי קבלת החלטות דיאלוגית לגבי תכנית טיפולית של דייר חייבת לכלול גם יכולת להשתהות בתהליך קבלת ההחלטות.

"אתה פסיכיאטר או בן אדם שאפשר לדבר איתו?"

זו שאלה אמיתית שהופנתה לאורן, אשר מדגישה את הסתירה בין מה שנתפש "פסיכיאטרי" למה שנתפש יותר כמו דיבור אנושי פשוט. ומדוע? לדידם, אין שום דבר שמונע מהפסיכיאטריה להיות הוליסטית ולהסתכל על כל היבטיו של האדם. במובן הזה, הישענות יתר על תרופות מעוותת את המקצוע. הפסיכיאטריה התפתחה כמקצוע בסוף המאה ה-19, כמודל מדעי של איסוף תצפיות על מצבם של אנשים בדרך שהיא לכאורה סטרילית ואובייקטיבית. אך בפסיכיאטריה, בניגוד לתחומי מדע אחרים, עובדים עם בני אדם ולכן חייב להתקיים דיאלוג. זאת משום שאנחנו בשורש שלנו יצורים דיאלוגיים, כלומר חברתיים, הזקוקים לחיבור עם הזולת, ולכן, לא ניתן לראות שום תסמין במנותק משאר האדם וההקשר החברתי הרחב יותר שבו הוא חי.

"המיתוס של מחלת נפש"

אנשים עוברים משברים נפשיים. משבר נפשי הוא לא כמו חיידק לו ניתנת תרופה, שלאחר מכן בודקים את יעילותה. התנועה לדיאלוג בהקשר הזה מוזנת גם מתסכול ארוך שנים בנוגע ליעילותן החלקית של התרופות, ורצון עז להגביר את הכנות בנוגע להשפעות השונות של מה שמוצע כטיפול תרופתי.

בכל מקרה, בין אם יש או אין כזה דבר "מחלות נפש", ניתן להסכים כי מדובר באנשים במצוקה שבאים לבקש עזרה. משבר נפשי הוא תופעה דינאמית הנובעת מתוך הקשר, אותו ניתן לראות היטב במפגשים עם המשפחות. העקרון של "התמקדות בדיאלוג התייחסותי" בא לידי ביטוי כאן, והמימוש שלו חושף פעם אחר פעם כי דברים שנראים כמו תסמינים במנותק מהקשר, מקבלים משמעות אחרת מתוך הדיאלוג. "פסיכוזה לפעמים היא דרך קשה לומר משהו קשה", ולכן, שיח בגובה העיניים, להבדיל מאבחון או פרשנות, יכול לאפשר הבנה של מסרים חשובים שלפעמים מסתתרים מתחת למה שבנסיבות אחרות יכול היה להישמע כמו הפרעות בחשיבה.

"לדבר עם ולא לדבר על"

לקראת הסוף, פסח ואורן דנו בעקרון השקיפות, אשר ממנו נגזרת השאיפה לדבר עם ולא על האדם במשבר, ורק בנוכחותו. מנסיונם של פסח ואורן, זה עקרון שמאד קשה לעמוד בו. הוא מעלה שאלה מהותית אודות הצורך לייצר מקום גם עבור מי שמלווים את האדם במשבר לפרוק ולאוורר את הקשיים שלהם, והאם מרחב כזה פוגע בשקיפות?

בראותם, ד"פ מהווה "דרך נכונה להיות עם בני אדם". אין ספק כי עמידה בעקרונות הדיאלוגים וקיומה של פסיכיאטריה דיאלוגית מחייבת שאילת שאלות מתמדת ובדיקה עצמית בהליכה לעבר הצפון הדיאלוגי. מה שיכריע לבסוף הוא ההעדפה של אנשי המקצוע ושל מקבלי השירות, הרבה יותר מהצלחות מחקריות, כיוון שמדובר בעניין ערכי ועקרוני. במהות, מדובר על כבוד לאדם, לזכויותיו ולרצונותיו.

מושב שלישי: אודסי, הצצה למחקר ד”פ הגדול בעולם.

המרצה: ד”ר אמי ג’יבריל, אנגליה. פסיכיאטרית המתמחה בטיפול מיודע טראומה ופסיכיאטריה אינגרטיבית, מנהלת צוות אזורי במחקר האודיסי.

במפגש הזה, אמי שיתפה על התכנון ועל מצבו הנוכחי של ביצוע מחקר ה-ODDESSI (Open Dialogue – Development and Evaluation of a Social Network Intervention for Serious Mental Illness). שם המחקר בתרגום לעברית – "דיאלוג פתוח – פיתוח והערכה של התערבות מבוססת רשת חברתית עבור מחלות נפש חמורות". המחקר מתוכנן להימשך חמש שנים (החל מ-2017), ועוסק בשאלות הבאות: (1) האם ניתן לפתח דרך להציע ד"פ במערכת הבריאות הקיימת באופן שיתקבל על ידי כל המעורבים בדבר? (2) האם הצעת ד"פ מניבה תוצאות קליניות טובות ולכן עלות-תועלת כלכלית? (3) מהי החוויה של האנשים שחווים משבר, אלו התומכים בהם, ושל אנשי הצוות?

כיום אנחנו בשלב השלישי של המחקר, מתוך חמישה שלבים. בשלב הזה, שהגיע לאחר שלב הפיתוח הראשוני, ולאחר שלב בדיקת ממשות של התוכנית, מתבצעת הערכה קלינית וכלכלית שלה. השלב הנוכחי מיועד לענות על השאלה המרכזית – האם ד"פ עובד? מה גורם לו לעבוד? והאם זה בעל עלות-תועלת כלכלית? השלב מתבצע בשישה אתרים ברחבי אנגליה, כולם חלק ממערכת הבריאות.

אמי שיתפה במצב התוצאות שהתקבלו עד כה, אשר כבר משקפות את הצלחתו של ד"פ. ניתן לראות בטבלה, למשל, שאלו שקיבלו טיפול בגישת ד"פ פחות חזרו לאשפוז, ובסך הכול היו צריכים לקבל פחות ימי טיפול.

מושב רביעי: פותחים דיאלוג – ידע מניסיון פוגש דיאלוג פתוח

המרצות: ד”ר רננה שטנגר אלרן ועו”ס לילה חפר.

את המפגש הנוגע הזה, פתחו וסיימו לילה ורננה בציטוט שירים מרגשים במיוחד, שאפשר להרגיש דרך המילים את הלב הפועם שמאחוריהן. הן שיתפו שעצם תהליך יצירת המפגש היה ברוח דיאלוגית, הן גם התדיינו ביניהן, גם אספו את הידע הקיים בתחומים, וגם אספו שאלונים וכך אפשרו לעוד המון קולות להישמע ולקחת חלק.

תחילה הן הציגו את המונח "ידע מניסיון". בבריאות הנפש, מדובר על חוויות של התמודדות ומצוקה נפשית שאדם חווה על בשרו. מדובר בגוף ידע בעל ערך הנובע הן ממסעות אישיים והן מידע קולקטיבי שהולך ומצטבר. ניתן להשתמש בזה ככלי מקצועי באופן מפורש, בתפקיד ייעודי שנקרא "עמית מומחה".

הקרקע המשותפת בין דיאלוג פתוח וידע מניסיון הינה פוריה ועמוקה, ניזונה היטב מעקרונות ליבה שמשותפים לשתי הגישות. אחד הבולטים מבניהם מגיע מאחד השורשים התאורטיים של ד"פ – הפילוסופיה הדיאלוגית. הפילוסופים מרטין בובר ומיכאל בחטין גרסו שניהם כי המפגש עם האחר הינו הצורך הבסיסי ביותר וכמו גם מטרת החיים של האדם. מכאן כי משבר נפשי בהכרח נובע מהקשר חברתי. זו לא תופעה סגורה או פנימית ששייכת לאדם אחד בלבד, ויתרה מכך, ההתרחשות שלו עשויה להוות מקור לצמיחה ולהתרחבות.

כמו כן, שתי הגישות מציעות שינוי פרדיגמטי להתערבות שהיא א-היררכית, אשר יכולה לכלול שיח במעגל המורכב מהרשת החברתית של האדם (אשר מהווה מקור חשוב של ידע ותמיכה). כאן, איש הצוות אינו המומחה שתפקידו לנתח, לפרש ולייעץ, אלא הצוות נמצא כדי לקדם את הדיאלוג ולעזור לרשת למצוא ולמצות את המשאבים שלה. השפה הינה יומיומית עם דגש על סיפורים, רגשות, חוויות וצרכים – ואיננה משתמשת בסימפטומים או בז'רגון מקצועי.

ובעיקר, במרכז שתי הגישות ניצבת עמדה אתית הרואה במשבר כחוויה אנושית ולא כתופעה קלינית (העדר תיוג ופתולוגיזציה).

בהמשך, לילה ורננה הציגו את האופן שבו מפעל השילוב בין שתי הגישות מתפתח בכל העולם. למשל המודל המופעל בתוך מערכת הבריאות הבריטית ונכלל במחקר ה-ODESSI, אשר משלב את העקרונות של שתי הגישות: טיפול מכוון אדם, מבוסס ערכים ומדגיש החלמה. הטיפול הוא מודע טראומה, כולל היבטים הוליסטים ורוחניים של האדם. ישנו שילוב של מיינדפולנס והכללת הגוף בשיח. בכל צוות נוכח איש צוות עם ידע מניסיון. בנוסף, גם כאן בישראל, ד"פ נבנית ומתפתחת עם התחום של ידע מניסיון כחלק מובנה ובלתי נפרד ממנה. לכן, כבר בקורס ההכשרה הראשון של ד"פ הייתה נוכחות של אנשים עם ידע מניסיון בעלי הכשרות שונות.

בחלק הבא של המפגש, הופיעו קולות רבים נוספים של אנשי דיאלוג פתוח מכל העולם. המידע נאסף באופן חי – על ידי שאלונים שהופצו בקרב אנשי צוות עם וללא ידע מנסיון. הסיכום עסק ביתרונות ובאתגרים של שילוב שתי הגישות (עבור האדם במשבר והרשת, ועבור הצוות).

הנה כמה ציטוטים מובחרים מהשאלונים הללו:

"אתה מנכיח פיזית את מה שאפשרי רק ע"י זה שאתה שם וחי את חייך"

נוכחות איש צוות עם ידע מניסיון מפחיתה סטיגמות היות ומציגה מודל חיובי של משבר, ומציגה באופן ממשי את האפשרות להחלמה וחזרה לחיים מלאים. זהו היתרון המרכזי עבור האדם במשבר שמקבל סיוע גם ממישהו שיש לו נסיון חיים דומה.  בנוסף, שותפות הגורל עשויה להקל על יצירת הברית הראשונית ולתת משנה תוקף לקולו של האדם במשבר, שהרבה פעמים חווה היחלשות משמעותית של  קולו.

"להיות מנטור ולתמוך באנשי צוות אחרים לדבר את הידע מהניסיון שלהם גם בתוך הדרכות"

עבור הצוות, נוכחות איש צוות עם ידע מניסיון תורמת למימוש עקרון הפוליפוניה (ריבוי הקולות), לקידום השטחת ההיררכיה בצוות, ולפעמים אף להגברת הביטחון בזכות הנוכחות של מי שמכיר את החוויה מבפנים. נוכחות זו מאפשרת גם לצוות שאינו מוגדר באופן רשמי כ"בעל ידע מנסיון" להשתמש בנסיון האישי שלהם מהתמודדויות בחייהם. לא פעם יהווה איש הצוות בעל הידע מנסיון מנטור לחקירה וגילוי אלה, ולאופן בו ניתן להשתמש בחוויות אישיות בתוך הטיפול.

"לא רק גן של שושנים"

ללילה ורננה היה חשוב להציג גם את האתגרים בשילוב איש צוות עם ידע מניסיון. רבים מהם קשורים להיררכיה וליחסי הכוחות הקיימים בארגונים מסוימים, ולפערים הנובעים מהכשרות שונות. וגם עבור איש הצוות בעל הידע מהניסיון יש אתגרים, כמו הסכנה לאבד את הפוליפוניה הפנימית שלו מתוך תחושת מחויבות לייצוג הקול האישי של הידע מניסיון.

ובנימה אישית

לקראת סיום, הן שיתפו אודות החוויות האישיות שלהן. רננה שיתפה שעברה למרחב השיקום בו עבדה מפורשות תוך שילוב הידע מהניסיון שלה, לאחר שבמסגרת הפסיכולוגיה הקלינית חשה שעליה להשאיר אותו בחוץ. עבורה, ד"פ פתח חלון לדיאלוג מחודש בין החלקים בתוכה – הידע המקצועי והאישי, ולחזור להתחבר לחלקים שאהבה במקצוע. לילה שיתפה שהיא מרגישה חלק מתת-קבוצה של אנשי מקצוע שהם גם עם ידע מניסיון, מה שמצד אחד מאפשר לה להיות אמפטית לכל הצדדים, ומצד שני יוצר קושי של חוסר שייכות. עבורה, ד"פ מהווה הזדמנות לחוויה מתקנת שמאפשרת לאחוז הן בזהותה המקצועית כעו"ס והן בזהותה כמתמודדת ושורדת של המערכת הפסיכיאטרית.

לסיכומו של דבר, לילה ורננה ביקשו להדגיש כי לאור הקירבה הרעיונית והערכית בין הגישות, הן רואות את ד"פ כמרחב מקצועי המזמין לתוכו אנשים עם ידע מניסיון להפוך לאנשי צוות וללמוד את הגישה. הן מאמינות כי למפגש בין גופי הידע פוטנציאל אמיתי לריפוי אישי וחברתי.

הן סיימו כפי שהתחילו, בעזרת שיר:

מושב חמישי: האתגר של דיאלוג פתוח במצבי משבר וקונפליקט

המרצה: פרופ’ מרק הופנבק, אנגליה.  אנתרופולוג סוציולוגי המתמחה בבריאות ומדיניות רווחה, מרצה באוניברסיטאות NTNU נורווגיה, LSBU לונדון, ואוניברסיטת אוקספורד. עוסק בהוראה ובחקר של ישומיים של הדיאלוג הפתוח, חוקר שותף במחקר ה-ODDESSI ומרצה למיינדפולנס.

מרק פתח בהצגת השאלה המרכזית של המפגש. בלב הדיאלוג הפתוח שוכנות איכויות כמו: האטה, הרחבת הסיפור, עידוד ריבוי קולות, וכמובן, סבלנות לחוסר וודאות. איך כל האיכויות האלו רלוונטיות במצבי משבר המאופיינים בקונפליקט גבוה, דחיפות, הסלמה מהירה, וצורך מיידי בקבלת החלטות?

תחילה, הוא ביקש להזכיר כי ד"פ מלכתחילה נולדה במטרה לתת מענה למצבי משבר קיצוניים, וכי הגישה מבוססת על המודל הטיפולי של התאמה לצרכים, אשר בבסיסו הרעיון כי כל משבר הינו ייחודי. לכן, לדידו, אין שיטה אחת אחידה שמתאימה לכל.

מרק הציע שהיות ומשבר הוא מטבעו כאוטי וסוער, בכדי להכיל אותו יש להיתמך במסגרת רעיונית נרחבת. הוא רואה את ד"פ כניסיון לפגוש את האנשים בתוך המשבר הייחודי שלהם, עם כוונה לבדוק איך ברגע הנוכחי ניתן ליצור עימם מפגש שתורם לשיקומם.

לטענתו, הדרך להתמודד עם משבר הינה להפגיש בין האנשים שמעורבים בחייו של האדם וליצור עבורו רשת שתתמוך בבושה, בכעס, בייאוש ובכל הקשיים. מדובר במפגש קיומי – בו אנשים נפגשים ברמה האנושית היסודית ביותר, החווייתית והרגשית. לכן, פגישת הרשת היא הכלי המרכזי ביותר בד"פ. השאיפה היא שאיחוד המשאבים, הכוחות, הרעיונות והאמפתיה סביב הרשת שבמשבר, יאפשר לה לגלות את הדרך להתמודדות עם מצב החיים המאתגר אליו נקלעה.

מרק דיבר על דיאלוג כהתגלמות של אהבה. לטענתו, יעילות ההתערבות אינה נובעת מכלי כזה או אחר אלא מהחוויה הרגשית בין הרשת ואנשי הצוות. אהבה היא האמון הבלתי מותנה של הצוות ברשת והנכונות לקבל את האדם במשבר. מכאן, לב התהליך הוא יצירת מפגש בין רגשות, גם אם כואב במיוחד, כי רק כך תוכל להיווצר קהילה תומכת. הקבלה הזו באה לידי ביטוי גם בשקיפות של הצוות ובקבלה שלהם את המאפיין האינהרנטי למשבר והוא שמדובר במפגש עם הבלתי ידוע.

השקיפות בד"פ לעיתים מצוטטת על ידי המשפט- "שום דבר עלינו, בלעדינו". כל השיח בין אנשי הצוות מתרחש בנוכחות הרשת. בעזרת השקיפות והכנות האלו, אנשים יכולים להרגיש בטוחים יותר להיות "חזקים" ולהראות כשהם "חלשים" ולשתף בפגיעות ובכאב שלהם. המפגש האנושי בד"פ מדגים כיצד ניתן, גם תחת מצבי משבר שכל שרוצים בהם זה פתרון מיידי, לשהות עם אי הידיעה ועם ההבנה שלא משנה מה נחשוב אין לנו באמת מושג מה יקרה ברגע הבא.

הוא שיתף אודות היישום של ד"פ בבריטניה, שנקרא "דיאלוג פתוח ותמיכת עמיתים" (POD – Peer supported Open Dialogue), משלב ידע שהתפתח בעולם הפסיכותרפיה בעשורים האחרונים. הוא הציג את המאפיינים העיקריים של השילוב הזה:

פרקטיקה מבוססת ערכים, דהיינו, הבאה באופן מפורש לשיח את הערכים שמניעים את הצוות – פתיחות, אותנטיות וחום ללא תנאים. הוא הדגיש כי נדרשת עבודה פנימית רבה על מנת לפתח פרקטיקה מבוססת ערכים. לדידו, איש הצוות הוא עצמו הכלי הכי חשוב בעשייתו, ולכן עליו לחקור את המטענים האישיים, הפגיעויות והעולם הפנימי שלו. מיינדפולנס הוא אחד התרגולים המרכזיים שעוזרים במסע הזה, היות וזה כלי לתמיכה עצמית שעוזר להתמודד עם אתגרי העשייה. הוא הדגיש את החשיבות של נוכחות מרפאת (תרפויטית), ושל יצירת מפגש אשר מבוסס על תחושה אינטואיטיבית ועמוקה של ביטחון שיש כאן הקשבה אמיתית. הוא הוסיף שכדי ליצור זאת יש דגש רב בהכשרה על רכישת כישורים בינאישיים.

עוד הוסיף כי חלק בלתי נפרד מהגישה הוא ההיבט הסוציו-פוליטי. זאת מכיוון שהתרבות, עם המבנים והנורמות החברתיות שבתוכה, משפיעה על בריאות הנפש. לכן, בראותו, טיפול ראוי צריך לדבר גם על צדק חברתי, וכמטפלים עלינו להיות מודעים לטראומות חברתיות והיסטוריות. רק כך ניתן יהיה לפתור את הבעיות שמלכתחילה תורמות להיווצרות מצוקות נפשיות.

ד"פ כתהליך מיודע טראומה

מאפיין בולט וחשוב של POD הינו קיום פרקטיקה דיאלוגית מודעת טראומה. כלומר, גישה טיפולית שכוללת הכרת סימנים של טראומה, מודעות להשלכות הנרחבות של טראומה, היכרות עם נתיבי שיקום פוטנציאליים, וחיפוש אחר דרכים אקטיביות למניעת רה-טראומטיזציה. במידה מסוימת מדובר בחיבור אינטואיטיבי בין ד"פ לגישות הטיפוליות מיודעות הטראומה. אך מרק לא השאיר זאת לאינטואיציה וחיבר אותנו, המשתתפים, באופן מעמיק לאופן בו דיאלוג פתוח מהווה תהליך טיפולי מיודע טראומה. הוא דיבר על שלושה שלבים מרכזיים לתהליך שיקומי מיודע טראומה: יצירה מחדש של ביטחון, בנייה מחודשת של הסיפור, ושיקום מערכות היחסים. בנוסף, הוא ביקש להציע מסגרת תאורטית הנקראת "כוח, איום, ומשמעות" (The Power/Threat/Meaning Framework).

לדברו, המסגרת הזו מסייעת להבין טראומה, בעזרת ארבע שאלות מרכזיות ששואלים את הנפגע-ת: (1) מה קרה (כיצד כוח נוכח בחייך)? (2) איך זה השפיע (אילו איומים הכוח הזה מייצר)? (3) איזה משמעות זה קיבל (מה המשמעות של החוויות האלו עבורך)? (4) מה היה הכרחי לעשות כדי לשרוד (באילו סוגי תגובות לאיום נעשה שימוש)? בעזרת השאלות האלו הדגש בשיח עובר מ- "מה לא בסדר בך" ל- "מה קרה לך".

לטענתו, חשוב להתאמן על איך לדבר על טראומה באופן תומך, היות שגם אנשי מקצוע מתקשים ולכן פעמים רבות נמנעים מכך. כדי להיות באמת אמפתיים ואכפתיים יש לדבר על החוויות עצמן, וזה משהו מאיים, ולכן מופיעה ההימנעות. היכולת להימנע מרה-טראומטיזציה כשמדברים על טראומה תלויה רבות במידת החמלה העצמית של אנשי הצוות.

לסיום, מרק ביקש להדגיש את הייחודיות של ד"פ בשדה בריאות הנפש. זו נובעת לדידו מן המסר המרכזי שכולנו בני אדם, ובד"פ כולנו מוכנים להיות קודם כל בני אדם לפני הכותרות המקצועיות שלנו. העמדה הזו מזמינה ליותר חשיפה אישית אשר תורמת ליצירת אמון, שבתורו מאפשר הזדמנויות לריפוי וצמיחה. כל זה מאחה את ההפרדה המלאכותית של "אנחנו והם" או "בריא וחולה". בעיניו, שילוב העמיתים עם ידע מניסיון בצוותי ד"פ זוהי נקודת השינוי המשמעותית ביותר עבור מערכת בריאות הנפש.

הוא סיים את המפגש עם ציטוט, והוסיף במילותיו:

"קושי מכין לעיתים תכופות אנשים "רגילים" לייעוד יוצא דופן, וכל תפקידנו הוא להיות שם ולתמוך במסע הזה".

מושב סיכום: פאנל מנחות עם רייצ’ל וואדינגהאם וד”ר איסולט טוואמלי בנושא חזון הדיאלוג הפתוח

אחת הפרקטיקות הייחודיות לדיאלוג פתוח היא התגובה הרפלקטיבית שניתנת בזמן מפגשים טיפוליים. אנשי הצוות פונים אחד לשני ומדברים בגוף שלישי על מה ששמעו ומה זה עורר בהם. הכנס הסתיים בפאנל רפלקטיבי של צוות דפ"י יחד עם המורות של ההכשרה השנתית וסדנאות המבוא, וכך נתן הצצה לדרך שבה פגישה דיאלוגית מתקיימת בפועל.

המפגש התחיל בכך שצוות דפ"י שוחח על הכנס ושיתף בחוויותיו. המורות הקשיבו בשקט, ולאחר מכן השיבו בתגובה רפלקטיבית. כעדה להתהליך הזה יכולתי להרגיש שמשהו בי מתרחב. דמיינתי איך זה מרגיש כשאני משתפת בחוויה ומישהו בצד השני באמת מקשיב. מקשיב לי ולעצמו באופן כה עמוק, ובמהלך של שקיפות וכנות, הוא גם משתף במה עלה בו תוך כדי ההקשבה. בעיקר עלתה בי תחושה שתהליך כזה של שיח יכול לתת תחושה של בטחון שהקול (והכל) באמת נשמע.

צוות דפ"י סיים את הכנס במילותיו של דן לסרי, פילוסוף דיאלוגי וחבר בדירקטוריון של דפ"י, שיחד חיברו בחוט בלתי נראה בין התכנים של הכנס, לבין העקרונות של הדיאלוג הפתוח, ובעיקר, העבירו בעייני את הרעיון המורכב של הקשר בין העמדה הדיאלוגית להסכמה לא לדעת ולגלות את ההווה הנחשף ביחד –

"אנשים מחוברים זה לזה בדרכים הרבה יותר מסתוריות מכפי הנראה על פני השטח, ולא פעם מה שמתחולל באדם אחד, יכול להשפיע על אחרים הקשורים אליו או נמצאים בחברתו, גם אם אינו אומר דבר, וגם אם הם עצמם אינם מודעים לכך. אם יקשיבו פנימה, יוכלו ללמוד הרבה על הזולת רק מתוך הקשבה לעצמם.

עיקר תהליך ההתבגרות קשור ביכולת של האדם לפגוש את האחר, בעיקר את האחר האנושי, אבל גם את זה שמעבר לגבולות תכניותיו ורעיונותיו, ועוד מעבר לזה, את הפלא הטמון כסוד בלב כל מציאות.

אלוהים הוא לא מה שהיה – הוא מה שיהיה, וגם אם הגעגועים תרים אחריו בהתגלות של אתמול, מחכה הוא לאדם באי- הידיעה של מחר."

מתוך: "דברים פשוטים"/ דן לסרי

(המאמר בספריה פורסם במקור באפריל 2021)