קבוצת מילאנו היא פרק מרתק בדברי ימי ההיסטוריה של הטיפול המשפחתי-מערכתי, אבל הסיפור לא מתחיל במילאנו, אלא הרחק משם.
בשנות החמישים של המאה הקודמת בפפואה גינאה החדשה, אנתרופולוג מחונן בשם גרגורי בייטסון ערך תצפיות על שבטים שעין הציוויליזציה לא שזפה אותם ולא זיהמה את תרבותם ברעיונות מיסיונריים.
בייטסון, שמוחו הקודח היווה כור היתוך של תחומי ידע שונים ולכאורה לא קשורים כקיברנטיקה, תורת המערכות, בלשנות, אנתרופולוגיה, אקולוגיה, פסיכולוגיה ואפיסטמולוגיה, הגה סדרה של רעיונות מרתקים וחדשניים על טבע האדם וטיב היחסים בין בני האנוש.
כמה שנים מאוחר יותר באיטליה, קבוצה נלהבת של מטפלים צעירים וחדורי תשוקה מתאגדים יחדיו בהנהגתה של מרה סלויני פאלאצולי. פאלאצוני ושלושת חבריה מאמצים לחיקם את רעיונותיו פורצי הדרך של בייטסון ומתחילים להסתכל על משפחות בצורה א-ליניארית – אין יותר סיבה ותוצאה, מעכשיו אימרו "תהליכים מעגליים".
במהלך שנות ה-70 חברי הקבוצה מנסים להצליח במקום שבו רבים אחרים כשלו – טיפול במשפחות שבהן אחד מילדי המשפחה סובל מדרגה חמורה של אנורקסיה. בקבוצה חשאית למדי זו, שמניחה הצידה את הגישה הפסיכואנאליטית השלטת, תוך הסתכנות בהוקעתם המקצועית, הם מנסים לפרוץ דרכים חדשות להבנה טובה יותר של האקולוגיה המשפחתית וניסוח אסטרטגיות וטכניקות חדשות על מנת לשפר את סיכוייהם להצליח בטיפול במשפחות הממולכדות בקיבעון של דפוסי תקשורת.
בעשור שלאחר מכן הם מגבשים תיאוריה שהיא המובנית והמקיפה ביותר שבין התיאוריות המערכתיות של התקופה ההיא שבה דווקא האדם שנושא את הסימפטום, ה"חולה המזוהה", הוא האדם שמביא את הפיתרון (ולא הבעיה) לקושי שהוא משפחתי-מערכתי (ולחלוטין לא אישי).
אם ננסה להמחיש זאת בדוגמא תמציתית (ומפאת תמציותה – פשטנית, ועמכם הסליחה): במשפחה שבה ילדה בת 14 מפגינה סימפטומים קשים של אנורקסיה, האם יצאה לעבודה בשנה האחרונה אך נאלצה לעזוב כיוון שהיה עליה לפקח על הרגלי האכילה המופרעים של הבת.
האם הנערה הזו חלשה? האם היא חולה? האם היא מוקד הבעיה?
בחוכמתה הנערה הזו מצליחה לרתק את שני הוריה קרוב יותר לבית ולמנוע עימות ישיר ביניהם ככל שהיא מפגינה סימפטומים מחמירים והולכים. אם נסתכל על הסיפור מעיניהם של חברי קבוצת מילאנו, המשפחה לכודה במבוי סתום של אינטראקציה מעגלית ממעלה ראשונה ותפקיד המטפל לאפשר להם לייצר פתרון ממעלה שנייה (אך זהו כבר נושא לפוסט בפני עצמו). נראה את תושייתה הרבה של הנערה כשהיא נחלצת לעזור לאביה המתקשה לבטא ישירות את התנגדותו לשאיפות המקצועיות החדשות של אישתו ועצמאותה המתפתחת, ולעזרת אימה המתמודדת עם רגשות אמביוולנטיים ביחס ליציאתה לעבודה, מעמדה כאם וטינה סמויה כלפי בן זוגה.
חברי קבוצת מילאנו לא האמינו בשינוי התנהגויות של המשפחה, אלא בבחינה מעמיקה ומדוקדקת של מערכת האמונות המשפחתית כמנוע המכוון את ההתנהגות שלהם. הם האמינו שהתנהגויות כבר ישתנו מעצמן כשהמידע הזה ייחשף. הם הפשיטו את המטפל מגלימת "יודע כל" שלו ונתנו למשפחה לקבוע את יעדיה ולשנות או לא לשנות התנהגויות כפי שהם רואים לנכון. הם הסיטו את המוקד מ"החולה המזוהה", העבירו את האחריות לכלל המערכת המשפחתית ובעיקר – חיזקו וכיבדו את מקומו של כל אחד מחברי המשפחה בדינמיקה, מתוך ההנחה שאם הוא עושה את מה שהוא עושה, כנראה שיש לו סיבה טובה לעשות זאת בשמירה על איזון כלשהו שכרגע סמוי מן העין. מטרת הטיפול היא לחשוף את מערכת האמונות, לחלץ את העגלה מהבוץ ולהוריד מכתפיו של נושא הסימפטום את העול.
קבוצת מילאנו הייתה חוליה מקשרת בין הטיפול המשפחתי המערכתי שקדם לה ובין גישת הדיאלוג הפתוח. היא הפנתה את המבט מהמשפחה כמערכת אלא המשפחה כדיאלוג, הגם הדיאלוג הזה הוא לפעמים דיאלוג מעגלי שמחזק את עצמו כמעין לופ סגור.
