אפשר לספר אינסוף סיפורים על טיפול בכלל, על טיפול בדיאלוג פתוח, על חוויות של מטפלים, על חוויות של מטופלים. כאן אנו מרכזות עבורכן-ם שלוש נקודות מבט על נושא מרתק, של המעבר מטיפול בקליניקה, אחת-על-אחת, לטיפול בדיאלוג פתוח. שני סיפורים של מטפלות ישראליות בטקסט, וסיפור אחד של מטפלת אירית בוידיאו.
את כולן שאלנו את אותה שאלה: איך זה היה ואיך זה עדיין לטפל בדיאלוג פתוח, לעומת לטפל בקליניקה? העדויות האלה אישיות, אבל הן נותנות מושג והצצה על הערך והמשמעות של גישת דיאלוג פתוח בחיי מטפלים ומטופלים.
בקיץ 2022 שאלנו את אדוה גפן על החוויה שלה. איך זה להציע טיפול בדיאלוג פתוח לעומת טיפול בקלינקה? איזה הבדל מייצרת המעורבות של הרשת החברתית של המטופל?
אני מרגישה בקליניקה שעבר שבוע בין פגישה לפגישה, ובשבוע הזה עברו אצל המטופל-ת הרבה דברים שהיא חיכתה להביא לקליניקה. אבל כשיש רשת המרחב של הטיפול הרבה פחות נייטרלי: כשהרשת מגיעה לפגישה של דיאלוג פתוח, א-נשים לא נשארים לבד כשהם פוגשים אותי לטיפול – אלא נמצאים שם עם הרשת, וככה גם המשפחה, החברים, העולם שמחוץ לראש שלהם נכנס גם למרחב הטיפולי בצורה מאוד ממשית.
איך עבודת הצוות משפיעה על הליווי?
מדברים הרבה בדיאלוג פתוח על לשמוע עוד קולות. בתוך הרשת, או בתוך האדם… אחר כך כשאלך להדרכה בקליניקה שלי, והקולות שאני אביא לשם הם הקולות שלי. אני לא אצליח לחשוף את נקודות העיוורון שלי.
העבודה בזוג מאירה לי נקודות שאני לא מסוגלת לראות אותן: לא הייתי יודעת שהקולות האלה קיימים אם לא היה שם עוד אדם, רעיונות וידע שלא היו באים לי לבד. השותפות עם עוד מטפלת מייצרת את השותפות בתוך המרחב של הרשת, שלא תהיה לי עם מטופל-ת אחד על אחד בקליניקה.
זה מלמד אותי וממקצע אותי, בתור מטפלת – והדבר היפה הוא שזה עושה את אותו דבר לרשת. זו החוויה של הרשת שנשמעים בה עוד קולות שהם לא יכולים לשמוע רק בינם לבין עצמם.
אצל מי מוטלת האחריות על התהליך הטיפולי בפגישות דיאלוג פתוח?
כמו שיש אחריות משותפת ביני לבין הפרקטיקן-ית הנוסף-ת, האחריות מתחלקת גם עם הרשת. מוחזקת לא רק אצל אנשי המקצוע, אלא אצל הא-נשים עצמם. האחריות והמקום שלי שם דומים לאלו של בני המשפחה האחרים והמטפל הנוסף. זה מייצר אצלי הקלה, וגם שינוי במאזן הכוחות בתהליך ההתמודדות וההחלמה בחוויה של המסוגלות המשפחתית והאישית.
החיים קורים ביחד בין פגישה לפגישה ונמשכים בפגישת עצמן… כולם נכנסים לפגישה ויוצאים ממנה ביחד. ובמובן מסוים זה מאפשר המשכיות.
גם שלומית שולמן פנסו כתבה בשבילנו בקיץ 2022 על ההבדל והמשותף בין עבודה בקליניקה לעבודה בדיאלוג פתוח.
גישת ד"פ תרמה ליכולת שלי להכיר טוב יותר במורכבות החוויה האנושית, ולהכיר ביכולת שלנו כבני אדם לאחוז במחשבות סותרות, ברצונות שונים, בדברים, שלאו דווקא עולים אצלנו בקנה אחד זה עם זה. עצם היכולת לתת לזה הכרה כתופעה שהיא טבעית ואנושית תורמת לא רק לעבודתי כחברת צוות דיאלוגי, אלא גם משפרת את עבודתי בקליניקה.
העבודה כמלווה דיאלוגית העמיקה את היכולת שלי לסמוך על המומחיות שיש לאנשים בנוגע חייהם, ובהתאם, לכבד את רצונותיהם ואת דרכם, גם אם הם לא מובנים לי. זה מחייב אותי להיות יותר צנועה כאדם, כמטפלת וכמלווה דיאלוגית, ודורש ממני לזכור, שהאמת אינה בבעלותי ושעלי לשחרר מחשבות או הבנות – מבריקות ככל שיהיו – אם הן לא מתאימות למי שעומד מולי. עליי להקפיד לבדוק עם מטופלים, משפחות או רשתות תמיכה, אם משהו מהמחשבות שלי מדבר אליהם. כשארצה להציע משהו, אדגיש שמדובר בהצעה בלבד, ושהידע שלי או הניסיון אינם תקפים בהכרח עבור כל אחד או כל סיטואציה.
בדיאלוג פתוח עצם ההבעה של מחשבות ורעיונות דרך רפלקציה הופכת אותם להצעה. הרפלקציה היא פרקטיקה בד"פ שבה מתקיימת שיחה קצרה בין שתי המטפלות בנוכחות המשתתפים. בסופה, נזמין את חברי הרשת להתייחס, אם ירצו, למה שדיברנו בינינו. בעיני הרפלקציה היא כמו בוּפה של מחשבות ורעיונות והרשת תיקח ממנו את מה שמתאים לה. כלומר, היא בד"כ תתייחס למה שמהדהד לה ולא תתעכב על מה שלא מדבר אליה. אני מוצאת שהשימוש ברפלקציה הוא פרקטיקה מאד משחררת: כשאני לא שואלת ישירות אף אחד ולא כופה את הפרשנות שלי על אף אחד, אני פחות חוששת להיות לא מדוייקת ויכולה להיות יותר נינוחה ואותנטית בתוך השיח.
מפגשים של דיאלוג פתוח מובלים על ידי שני א-נשי צוות לפחות. איך זה?
העבודה בצוות – אני מתה עליה. יש ידיעה ברורה, שאני עובדת עם א-נשים, שאני סומכת עליהם ולא כל האחריות עליי, כי אנחנו מתחלקות בה. אם פספסתי מישהו, או לא שמתי לב למשהו, יש סיכוי טוב שהשותפה שלי תשים לב. זה מפחית מהלחץ בתוך המפגש עם הרשת עבור כל אחת מהמלוות. זה מאפשר לנו להיות יחד במצבים שמלחיץ להיות בהם לבד.
מעבר לזה, העבודה בצוות מאוד מפרה. היא מייצרת מחשבות חדשות ותובנות חדשות, שמתפתחות מתוך השיח. אלו דברים שאני חווה לא מעט גם בטיפול קונבנציונלי, אבל זה מועצם פי כמה כשיש עוד איש-ת צוות בתמונה.
מפגשים של דיאלוג פתוח מסתמכים על מפגש לא רק עם האדם שעובר משבר, אלא עם רשת התמיכה שלו. לגבי הפרספקטיבה של רשת חברתית:
לתפיסתי כשאדם עובר משבר, כל הסובבים אותו עוברים משבר. רובם יחוו מצוקה אישית, ביחס למשבר של בן או בת המשפחה, וכולם זכאים לתמיכה. לפעמים, מתוך המפגש עם הרשת, הפתרונות שיימצאו לא יעלו בהכרח מתוך מה שנראה לנו הכי טבעי ואינטואיטיבי (כמו טיפול או אשפוז למי שמהווה את מוקד הדאגה העיקרי).
לפעמים מתגלה, שהאדם שנמצא במשבר עשוי להתאושש דווקא אם יסופקו צרכים של חברים אחרים ברשת. למעשה, כמו שחברי הרשת יושפעו ממשבר של אחד מחבריה, גם חבר הרשת שהוא מוקד הדאגה, מושפע מהם. אנחנו אולי נחשוב שהפיתרון הוא בכיוון מסוים, אבל הוא עשוי להתגלות כשונה לגמרי ממה שהיה נדמה לנו בהתחלה. פגישות עם הרשת מאפשרות גילוי של מצבים כאלה.
איסולט טוואמלי היא מטפלת מנוסה בגישת דיאלוג פתוח מאירלנד. היא גם מורה חשובה לדיאלוג פתוח בכל העולם, והיא מלמדת יחד עם רייצ'ל וודינגהם את קורס ההכשרה לדיאלוג פתוח כאן בארץ, מטעם דפ"י.
בסרטון הזה היא מתארת בפחות משתי דקות את המשמעות של המעבר לטיפול בגישת בדיאלוג פתוח, עבורה ועבור המטופלים שלה.
