הסיפור הבא העובר לנו מידי אתי סלוניקיו, בתה של טוליו ז"ל ונכדתה של ורה ז"ל. ורה חיה שנים רבות בבית המשוגעים של טריסטה, באיטליה, עד שהגיע פרנקו באזייליה ושינה את הכל.

טוליו סיפר את הסיפור על ערש דווי לאתי. אתי, שלומדת במחזור השלישי של הקורס שלנו, שיתפה אותנו בסיפור של סבתה. דרך הדורות מתגלה גם סיפורה של מערכת בריאות הנפש, באיטליה ובעולם כולו, והעתיד הרצוי עולה כניגוד לעבר הכואב.

כשהייתה בת 15 התנגשה ורה בטעות בחלון ראווה של חנות. ההתנגשות הייתה חזקה ביותר והיא נפצעה. שנה היא לא הוציאה הגה מפיה. הוריה, נוצרים אמידים שראו בעצמם בני התרבות האוסטרו-גרמנית, הסתירו את המוזרות של בתם. כשלוש שנים לאחר מכן פגשה יהודי צעיר בשם אברהם והתאהבה בו. למורת רוחם של הוריה, בגיל 20 היא כבר הייתה נשואה לו. שתי משפחות המקור לא ראו בדבר החתונה דבר רצוי או יפה, בלשון המעטה: משפחתה, בגלל שאברהם היה יהודי, ומשפחתו, בגלל שורה היה נוצריה. מנערה אילמת ורה הפכה לאישה שקולה נשמע ברחבי הבית: היא הייתה צועקת ומתנהגת באופן משונה (לא ידוע בדיוק במה הכוונה כאן) ושאר בני המשפחה חששו מפניה (כך סיפר בנה טוליו על ילדותו). אומנת נקראה לטפל בילדיה, וכך היה במשך תקופה מסויימת.

אלו היו שנים של פחד כפול ומכופל. מוסליני עלה לשלטון ב-1929. בכיכר העיר שבה חיו הוכרזו רק מעט לאחר מכן חוקי הגזע הנאצים, אבל אתי מספרת, שהאנטישמיות פשתה במפלגה הפאשיסטית כבר קודם לכן. ב-30' הותקפו ורה ואברהם בעת שהילכו בחוצות העיר. צבע שחור נשפך עליהם. התקפות מעין זו היו מנת חלקם של יהודי איטליה באותה התקופה. יחד עם הפחד מאלימות אנטישמית, היה גם פחד גדול מאוד מאשפוז כפוי של ורה. בתי החולים הפסיכיאטריים, שאז נקראו בפשטות בתי משוגעים, היו מקומות של אלימות קיצונית. החשש היה גדול בקרב משפחתה הגרעינית, הקטנה והמבודדת, של ורה.

כשהעניינים הלכו והתלהטו, נשלח אביה של אתי, טוליו, אל פנימיה מרוחקת. למזלם, רק כשהילדים היו במקום מבטחים פשטו הנאצים על ביתם של ורה ואברהם. אברהם נתפס ואילו ורה נשארה בבית. במהרה פעלו הוריה של ורה ואישפזו אותה בבית המשוגעים בניגוד לרצונה. זה היה תחילתו של האשפוז שלה, שנגמר לדאבננו הרב רק ביום מותה – גם לאחר המהפכה הבאזיילנית (עוד על זה בהמשך) המשיכה ורה לחיות באותו מוסד.

טוליו הלך לפנימיה כשהוא ילד צעיר בשנים. הוא חזר כנער בעל ניסיון חיים. משום שלא קיבל משלוחי כסף מהבית כמו חבריו לכיתה, בשנתיים הראשונות בפנימיה הוא שילם את דמי המגורים והלימודים בעצמו באמצעות עבודות ניקיון ותחזוקה באורוות הפנימיה. אחר כך נאלץ לצאת מהפנימיה, ומשום שנאלץ לעשות כך, הוא הצטרף לפארטיזנים ובשורותיהם פעל כסוכן סמוי. הוא היה יהודי (קודם לכן אימו התגיירה) שנראה לגמרי כלא-יהודי.

כשהיה בן 17 חזר סוף סוף טוליו אל בית הוריו ומצא שהוא חסר כל. משפחת אימו התנכרה לו, אימו הייתה סגורה בבית המשוגעים, ואחרי כניסת הנאצים (ובסיועם, ניתן להוסיף), שותפו הלא-יהודי של אביו גנב מאביו חלקו בעסקי הצורפות המשותפים שלהם.

טוליו ביקר עם אביו את אימו בבית המשוגעים. המראה היה מחריד: שיניים רבות נעקרו מפיה, היא עברה סדרה ארוכה של טיפול בנזעי חשמל, טיפולים תרופתיים קשים, והיא הייתה לבושה בחלוק המלוכלך של המוסד. כשהרוויח מספיק כסף החל טוליו לשחד את עובדי המקום. כך הוא רומם את מצבה וקנה לה הגנה מאלימות הצוות. כך הוא גם איפשר לאמו לראות אותו ואת בחירת ליבו ביום כלולותיהם. ורה הגיעה בליווי האחות הראשית של בית החולים, שקיבלה תשלום מיוחד עבור כך.

אתי סיפרה לנו איך גם היא הייתה מגיעה לבית המשוגעים לבקר את סבתה. הם היו עוברים 3 דלתות כדי להגיע אל ורה, ואתי, שהתבוננה סביב, גילתה שהמקום גם היה מלא במאושפזות חדשות – בעיקר ילדות-נערות בגילאי 13-15. הדבר העביר רעדה באתי כאותן שנים, אבל היא התעודדה כשראתה שורה עצמה שמרה על צלילות וחריפות מעוררת השראה, למרות הכל.

בנקודה זו אולי לומר כמה מילים על ד"ר פרנקו באזילייה, מי שהיה לימים המהפכן הגדול של עולם הפסיכיאטריה ובאותם ימים, הפך להיות מנהל בית החולים הפסיכיאטרי שבו חיה ורה.

על המהפכה הבאזיליאנית

פרנקו באזילייה נולד ב-1924 והיה ילד מרדני בצורה בלתי רגילה. מסופר למשל שבלילות הוא פרץ לבית הספר שבו למד וכתב ססמאות אנטי-פאשיסטיות על הקירות. כשגדל הצטרף לשורות הפארטיזנים (כמו טוליו) וב-44' נתפס ונאסר. חוויותיו מבית המעצר הותירו עליו רושם רב, והוא סיפר שכשנכנס לבית חולים פסיכיאטרי לראשונה, ההשוואה בין בית החולים לבית המאסר שבו שהה אז בגיל 20, הייתה הדבר היחיד שעלה לקדמת התודעה שלו.

באזלייה התבגר בונציה, ולמרות מאמציו וציוניו המעולים, לא הצליח להתברג באקדמיה כפרופסור לפסיכיאטריה. לבסוף הוא נענה להצעה אקטרקטיבית שקיבל והלך לנהל את בית החולים הפסיכיאטרי בגוריציה. הייתה זו תחילת דרכו המהפכנית בעולם הפסיכיאטריה. כבר בבוקר הראשון של עבודתו סירב לחתום על רשימת הקשירות של הלילה. בגוריציה הוריד באזילייה את אמצעי הכפייה הפסיכיאטריים והנהיג תרבות דמוקרטית של בחירה חופשית, לא רק בזמן האשפוזים אלא גם בהחלטה אם להתאשפז או לא. מילים רבות נכתבו על באזילייה ורעיונותיו, ואנחנו רק נאמר שרעיונותיו הקדימו את זמנם.

בשנות השבעים העתיק באזילייה, שכבר היה מפורסם מאוד, את מקום מגוריו ומוקד פעילותו אל טריאסטה. ממקום זו הוא יכל לדחוף לחיקוק מה שנקרא בשפה העממית "חוק באזילייה" (חוק 180) שקבע תוכנית לסגירת כל בתי החולים הפסיכיאטריים במדינה. רק לאחר שנים רבות חזונו הושלם ואיטליה הפכה לאחת מהמדינות היחידות בעולם ללא בתי חולים פסיכיאטריים.

באזילייה ניהל את בית החולים בו חיה ורה והם נפגשו כמה פעמים. הוא אף הציע לה לצאת ולחזור לחיות בביתה שלה, אך היא סירבה לו וטענה שהחיים מחוץ לבית החולים נראים לה זרים ומפחידים מדי. את כל חייה הבוגרים היא העבירה בתוך המוסד הסגור.

ב-74' נפטרה ורה. ארבע שנים לאחר מכן, ב-78' וכחלק מהמהפכה שהתחיל באזילייה, סגר בית החולים את שעריו. את שנותיה האחרונות העבירה ורה בנועם יחסי, משחקת משחקי קלפים עם המאושפזים האחרים ועם אנשי הצוות.

אתי אמרה לנו, לסיכום הסיפור המרגש הזה, שלדעתה, באזילייה, שחי חיים מרגשים של מאבק ונצחון, היה בעינייה מעין אבטיפוס של תנועת הדיאלוג הפתוח. אנחנו נוסיף, שאני רואים סיפורים כסיפורה של ורה כמעין צוואה – שרק מבליטה את הצורך הדחוף בשינוי.