דיאלוג פתוח היא גישה משפחתית ומערכתית, שמבוססת על טיפול במשבר נפשי בעזרת רשת התמיכה של המטופל. ובכל זאת, הכלים שלה יכולים לעזור גם בתהליכים טיפוליים של "אחד על אחד".
המאמר הזה נכתב בעקבות מושב שהנחיתי בכנס השני לדיאלוג פתוח בפברואר 2022, בנושא הזה בדיוק: איך לעשות דיאלוג פתוח כשאין רשת תמיכה? המאמר יורכב מכמה דוגמאות של תהליכים טיפוליים פרטניים שעשו בכל זאת שימוש בכלים של דיאלוג פתוח. חשוב לציין שקוצר היריעה והעדר נוכחות הקורא בסיטואציות המובאות ישאירו רושם מאוד רומנטי לאחר קריאת הסיפורים האישיים, שמקוצרים לדוגמאות כדי להעביר רעיון. אבל כמובן שמאחורי כל סיפור ישנם אנשים שכאבו ואולי עדיין כואבים את המצוקות שעלו בטיפול.
לעתים קרובות בטיפול במצבים מורכבים, רשת התמיכה של המטופל לא נוכחת או אפילו לא קיימת. מצבים של יתמות, ניכור של הרשת, וגם ניכור מצד המטופל בעקבות חוסר אמון יוצרים תחושה של העדר רשת תמיכה, התבודדות ובדידות עמוקה. התמודדות עם הסיטואציות הללו עלולה להביא חוסר אונים וקושי במציאת פתרונות להתמודדות, גם מצבים בהם נחוצה עזרה פשוטה או עזרה שמקובל לבקש, כמו עזרה עם הילדים וכדומה.
לתחושתי ומנסיוני, גישת הדיאלוג הפתוח מציעה התבוננות מעט שונה על כאלה מצבים. דרך פריזמת ריבוי הקולות ובאמצעות נקודת מבט שונה, אפשר לתפוס את רשת התמיכה לא רק כמשפחה או חברים קרובים. ניתן להתייחס לרשת התמיכה בצורה גמישה יותר, שמאווררת את תחושת חוסר האונים של המטפל. דוגמה טובה היא הסיפור שסופר במושב,על אישה אחוזת דיבוק שרשת התמיכה שהביאה לפגישות הראשונות הייתה הארנב שלה. לצורך המאמר הקצר הזה בחרתי להביא שני סיפורים נוספים.
פוליפוניה – ריבוי קולות
ריבוי קולות, או פוליפוניה, הוא כלי מאוד חזק שמאפשר תקשורת עם הקולות הפנימיים והחיצוניים. בניסיון הטיפולי שלי מצאתי שהוא שימושי במיוחד במצבים של מוות, בהם חלקים חשובים מרשת התמיכה אינם בנמצא.
ד' סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית – כמעט בכל פגישה היא משחזרת רגעים מההתעללות המינית שעברה. בהרבה מהזכרונות מי שמייצג את הפוגע הוא האב, שנפטר לפני מספר שנים. מספר שנים לאחר מכן גם האם חלתה ונפטרה. ל-ד' אין אחים, היא מתקשה להתמודד חברתית, ושומרת על קשר סביר עם מעט בני משפחה בני גילה, דודים ודודות. הרבה מהקרובים שלה נפטרו ממחלות שונות לאורך השנים, כך שנוסף על ההתמודדות עם ההתעללות המינית ד' התמודדה עם הרבה אובדן.
בכל מפגש שבו ד' שחזרה את ההתעללות המינית והעלתה את אביה כפוגע, פנתה אליי לאחר השחזור בדמות אחרת, וטענה שאביה מעולם לא פגע בה. היא נהגה לומר שהיא משוכנעת שהזכרונות הללו לא נכונים. פגישות רבות השקענו בחיפוש אחר מסגור נכון לבעיה שלה, של הצגת האב כפוגע. במקביל לכך יצא שהכרתי את הסיפורים על המשפחה, ההורים והקרובים, אלו שבין החיים ואלו שלא. וכן לאורך הפגישות עלו דמויות נוספות ש-ד' זכרה כפוגעות, או מתנהגות בצורה מבלבלת.
השימוש בפוליפוניה בא לידי ביטוי כשביקשנו להקשיב לקולות השונים האלו. לפעמים עשינו זאת דרך פניה ישירה לקרובי המשפחה החיים, בשאלות הבהרה ואפילו בשיתוף המצוקה. לפעמים גם הקשבנו לקולות הקיימים בתוך ד' של אותם האנשים שכבר לא בין החיים. מבין החיים, אחד מקרובי המשפחה שהרגיש את עצמו מאוד קרוב ל-ד' ומאוד דואג לשלומה, הראה מעורבות רבה ואף ציין "תמיד מגלים בסוף שזה דווקא האדם הקרוב… אני מקווה שלא עשיתי משהו שפגע בך בצורה כזו." אבל מעבר לכך השאלות לקרובים החיים העלו חרס – לא היה להם מספיק מידע כדי לתת תשובות מספקות.
לעומת זאת, המפגש עם הקולות הפנימיים החיים בתוכה אפשרו הצצה מרגשת למשפחה מאוד חמה ותומכת, גם במצבים בהם עלו קשיים ומורכבויות. כשניסינו לברר מה היה קורה אם הייתה מאשימה את אביה במקרה שכזה, הפנינו את השאלה לדימוי הפנימי של האב. קולו של האב היה ברור מאוד. הוא לא היה נבהל, ואמר שהיא יכולה להשתמש בדמות שלו כרצונה. רגע הגילוי הזה היה רגע מרגש מאוד: בהרבה כאב הבינה ד' שדמותו של אביה, שהייתה רכה ומכילה שמשה עבורה סוג של מגן למה שעברה ואפשרה לה ברגעים הקשים לחוש אותם רכים ואוהבים ולא מנצלים.
התבוננות שונה על רשת התמיכה
ניכור בין המשפחה לבין המתמודד הוא מצב שכיח, שיכול להתחיל ביוזמת כל אחד מהצדדים. לפעמים אני פוגש בעבודה שלי מצבים בהם חברים במשפחה מממנים את עלות הטיפול, אבל לא מעוניינים בקשר עם המתמודד – אפילו במקרים שבהם ממונים עליו כאפוטרופוסים מטעם המדינה, או אחראיים על קצבת הביטוח הלאומי שלו. לפעמים למתמודד עצמו אין אמון בבני אדם או בבני משפחתו, והוא בוחר להתנתק מהם. למרות שיש לו משפחה וחברים, הוא לא מחשיב אותם כרשת תמיכה, מה שמשאיר את המתמודד לבדו.
צ' נפגע בילדותו על ידי אחיו הגדול וחבריו. הם השתמשו בו ובגופו, השפילו אותו ולעגו לו בדרכים רבות. ההתעללות המינית הייתה מלווה באלימות מילולית והתעללות רגשית מתוחכמת. ההתעללות החלה בגיל צעיר מאוד והייתה חלק מחייו של צ' בשנותיו הראשונות. הוא הבין שחיי ילד ממוצע לא נראים ככה רק תקופה לאחר שהגיע לגן, החל להתחבר עם ילדים אחרים ולבקר אותם. כש-צ' פנה להוריו בניסיון מהוסס ביותר לבחון את העניין, פגש סירוב להקשיב ופקפוק. כך צ' התחיל להתמרד ולבעוט בכל המוסכמות האפשרויות. ההורים לקחו אותו לאבחונים וטיפולים: בגיל 12 אובחן עם הפרעת מרדנות, הפרעת התנהגות, ואבחנות פסיכיאטריות רבות נוספו לאורך שנות חייו.
כשהגיע אלי כבר עבר עשרות טיפולים, אצל מטפלים מסוגים שונים. הוא הצהיר שזה יהיה הטיפול האחרון שלו. צ' היה לבדו: בגיל 13 עזב את הבית וגדל בביתה של סבתו בחו"ל, בגיל 16 שכר דירה בעצמו ונהג להשתמש בסמים, ועד גיל 20 כבר היו מאחוריו מספר לא קטן של ניסיונות אובדניים. הוא עבר עבודות רבות, בהרבה מהן לא התמיד ופעמים רבות לא טרח אפילו לאסוף את משכורתו. לצ' לא היה אמון באנשים ובייחוד לא באלו שהתקרבו אליו. ככל שמישהו התקרב אליו והפך להיות משמעותי היה צ' מתרחק ממנו ונעלם מחייו. ההתרחקות הייתה לרוב מלווה ב"דרמה מטורפת של קללות, מכות או אלימות מסוג כלשהו"
בתקופה שבה התחיל את הטיפול אצלי צ' עשה מעשה, הלך ללימודי תעודה והחל לעבוד כעצמאי. היתה לו בת זוג שהכירה את הסיפור שלו ו"קיבלה אותו עם השגעונות שלו", והיתה הדמות היחידה שהצליח לתת בה אמון. גם ביניהם התקיים הסכם שמידי פעם צריך לריב ולצעוק כדי ש"הכל יהיה בסדר" – הוא נהג להגיד, "אתה מבין אם היא רק תקבל אותי ואני לא ארגיש ממנה איזה כאפה מידי פעם זה ילחיץ אותי, והיא זורמת איתי על זה."
בת זוג תומכת כבר יכולה להיות משמעותית כרשת תמיכה. אבל בהתייחסות לחוסר האמון בזולת, העניין בדיאלוג פתוח הוא שהוא מאפשר לנו התבוננות רחבה יותר דרך חלון רשת התמיכה:
| משפחה – הגדרה אישית וסובייקטיבית | חברים – בני אדם או בעלי חיים |
| בעלי מקצוע -טפלים קבועים או כאלו שאני פוגש פעם בתקופה | יום יום – אנשים שאני פוגש על בסיס קבוע. שכנים, קולגות הורים של החברים של הילד |
התבוננות דרך החלון הדיאלוגי מאווררת את רשת התמיכה. היא מאפשרת לנו להכיר לא רק בתמיכה רגשית משמעותית ומפורשת. קולגות בעבודה יכולים לעיתים להחליף אותי במשמרת, או אפילו להתייחס אלי "כרגיל" גם כשאני מרגיש פגום ומשוגע. התייחסות שלהם אלי יכולה לאפשר לי להתמודד עם היום ולעבור אותו, ולא להישבר. וגם לזה יש משמעות עבור מתמודד.
צ' אמנם היה עצמאי, אך ככלל האדם פגש אנשים בכל עבודה שהלך אליה. לדבריו, ההתייחסות הרגילה שלהם אליו הצריכה ממנו בתחילת המפגשים "לשים מסיכה של נורמלי", אבל בהמשך לרוב הבין בשלב מסוים שהוא יכול להביא גם את החלקים הפחות נורמליים שלו. "החברים" שלא סמך עליהם אפשרו לו להכיר בחלקים בעצמו שלא נותנים אמון, לריב איתם ולעבור מולם תהליך – מורכב וכואב לכשעצמו. וכך לגבי כל חלק אחר ברשת. עם כל דמות בחייו הצליח צ' לנהל דיאלוג, פנימי או חיצוני, כדי לאפשר לעצמו להתמודד עם החלקים השונים בנפשו. כל זה כדי לאפשר לו מחד תפקוד, ומאידך השלמה עם עצמו ועם ההתמודדות שלו, לרמה שיוכל גם "להנות לפעמים, ולא רק לחפש ללכת מכות כל הזמן".
לסיכום
אלו רק שתי דוגמאות מייצגות לשימוש שאפשר לעשות בעקרונות של דיאלוג פתוח, גם בטיפולים "אחד על אחד". הפרספקטיבה של רשת התמיכה, גם אם היא לא נוכחת, עוזרת בתהליכים טיפוליים ביצירת שינוי ביחסים בין האדם לסביבה שלו וכנגזרת – שינוי ביחסים בתוך עצמו. גם לקולות של א-נשים אחרים וגם לקולות הפנימיים שמייצגים אותם יש תפקיד חשוב, ובטיפול אפשר לעזור למתמודד לייצר איתם דיאלוג. ככה שההשקפה הדיאלוגית והכלים של דיאלוג פתוח יכולים לתרום גם לטיפול במבנה שלא תואם בדיוק את כל עקרונות הגישה.
